קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק ארבעים וארבע

"אתה לא חושב ש..."

"אני בטוח בזה." הוא קטע אותי. "הסוהרסן הלך כשאייס היה כאן. מה נראה לך שזה אומר? שהם עובדים ביחד."

"אבל דראקו..." תפסתי את ידו. "אם הם היו עובדים ביחד אייס לא היה מבריח אותו, הוא היה עוזר לו לעשות את העבודה שלו."

"אני אומר לך תתרחקי ממנו." הוא הניח עכשיו את שני ידיו על כתפיי והביט ישר לתוך עיניי. "בבקשה, תעשי את זה בשבילי. אני מפחד שתפגעי, או גרוע יותר."

"בסדר, אני מבטיחה." שיקרתי לו, גם אני חשבתי שאייס בצד הלא נכון של המלחמה הזאת. כשירדנו למטה לסירות הופיע הסוהרסן. הסיבה היחידה שהוא לא פגע בי הייתה אייס. הסוהרסן כבר הרג את גייל, לא הייתה לו שום בעיה להרוג גם את דראקו או אותי, והיו לו מלא הזדמנויות. אבל משום מה תמיד אייס היה שם. "אני צריכה ללכת.." קמתי ממיטת בית החולים בה שכב דראקו. "אני מבטיחה לבוא לבקר שוב עוד כמה שעות."

"תישארי, אני בכל מקרה לא צריך להיות כאן, אני בסדר גמור. אין צורך אפילו שאנוח." הוא שוב רטן. "אתם התעקשתם שאלך למרפאה. באמת שאין צורך."

"זה לטובתך, טיפשון."

"זה לא לטובתי. זה ההוא הטיפש שהתאהבת בו. אני אומר לך התאהבת בבן אדם הלא נכון."

"אייס?" צחקקתי. "אתה צודק התאהבתי בבן אדם הלא נכון. אבל זה לא אייס." נישקתי את לחייו.

דראקו חפן את פניי בשני ידיו לפני שהספקתי להתרחק והגניב לי נשיקה על השפתיים. "תבטיחי לחזור מהר."

הנהנתי, סמוקה, ויצאתי מהר ככל שיכולתי מהמרפאה. מה לא בסדר איתך, קארה? כבר שנים שאת חולמת על הרגע הזה. כבר שנים שאת מדמיינת אותו בחלומות שלך ושאת רואה אותו בראי המטומטמת של ינפתא עומד לידך ומחבק אותך ועכשיו שזה קורה את בורחת? פשוט לא ידעתי מה לעשות עם המידע החדש הזה. הרי לא יכולנו להיות זוג, זה יהיה מוזר מדי. דראקו היה אחי עד לפני יומיים.

עברו כבר יומיים? איך הזמן טס. לא הספקתי לנשום וכבר קרו כל כך הרבה דברים. הבטחתי לעשות כל כך הרבה... בקביק. נזכרתי בדבר שהיה חשוב לי לעשות ושיניתי את כיוון הליכתי ליציאה מהטירה.

האורווה היפה שדמבלדור יצר לכבוד בקביק כבר לא הייתה שם. בקביק הסתובב לו ביער ורוב הזמן היה ליד הבית של האגריד. מיהרתי לעבר הבקתה הקטנה והחמימה של האגריד. ניסיתי שלא לחשוב יותר מדי על מחשבות קשוחות ומעצבנות ולהתרכז בנוף הירוק שליטף אותי מכל עבר בזמן שרצתי בדשא החמים. חיוך עלה על פניי, בקביק היה שם. הוא דהר לעברי ברגע שהבחין בי. בקביק היה שמח לראות אותי ולא משנה שלא יכל לומר זאת במילים שאני אבין. כנראה התחלתי באמת להבין היפוגריפית. עליתי על גבו ונתתי לו לדהור מסביב ולהשתולל. בקביק עודד אותי בשניות. הנחתי את ראשי על צווארו הארוך וחיבקתי אותו.

בקביק נעצר בפתאומיות. הרמתי את ראשי וראיתי את האגריד עומד שם מולי ומחייך. הוא נופף את ידו אליי וסימן לי להיכנס אחריו לבקתה. צחקקתי וירדתי מגבו של בקביק, מלטפת אותו פעם אחרונה.

"למה הפרצוף שלך ככה מסכן?"

הייתי צריכה לצפות מהאגריד לראות שהמצב רוח שלי לא היה מרומם במיוחד. "כל מיני, האגריד. החיים מלאים בהפתעות, אתה יודע?"

"ברור שכן. מי לא אוהב הפתעות." הוא חייך בחינניות ופנה להביא את הרוטב המוזר שהיה על הגז.

טיילתי בבקתה שלו ונגעתי בחפצים פה ושם בזמן שהאזנתי לו מדבר על דרקונים ויצורים מופלאים שרצה לפגוש ובטוח לאמץ. הוא סיפר שוב את הסיפור של הרעגוג החמוד שהוא גידל. עדיין לא הבנתי איך עכביש קטן ונורמלי יכל להפוך למפלצת כה עצומה ומפחידה, אך ברור שלא אמרתי על כך מילה להאגריד. מבטי נפל על שרשרת מלאת אבק. הרמתי אותה באטיות ונשפתי עליה.

"אה, זה.." האגריד מלמל כשהתיישב על הכיסא הגדול בנוחות יתר. "זה על בקביק היה."

"על בקביק?" שאלתי אותו בזמן שהבטתי החוצה לחלון, מביטה בבקביק אוכל ומטייל לו. "אתה מצאת את בקביק, לא?"

"כן, ביער. בקביק היה עליו שרשרת. הורדתי את השרשרת ושמתי שמה."

הבטתי בתליון העגול ועיניי נמלאו דמעות. "תודה האגריד."

הענק היה מבולבל אך הוא חייך אליי והתחיל לאכול את ארוחתו. הוא גם הציע שאוכל איתו כמובן אבל שיקרתי שאני מאחרת לשיעור. ביקשתי רשות לקחת את השרשרת וכשהוא אמר כן דילגתי את דרכי ליציאה מהבקתה.

בקביק שוב דהר אליי, ליטפתי אותו ועליתי על גבו. "בקביק, אני יודעת למה אתה כל כך קשור אליי." כשאני על גבו שמתי לו בחזרה את השרשרת. "אתה יודע של מי אתה שייך?" מלמלתי, דמעות זולגות על לחיי. "קרוליין סטון." דקלמתי את השם שהיה כתוב על התליון. "בקביק אתה שייך לאמא שלי."

שוב, דיברתי להיפוגריף והסיכויים שהבין את מה שניסיתי לומר לו אפילו שהיה חיה קסומה ומדהימה היו קלושים, אבל הייתי זקוקה לשחרר ולומר את המילים בקול. בקביק רק החזיר אותי לבית הספר לצעדים איטיים בזמן ששכבתי על גבו, מביטה בשמיים הנעשים ורודים משקיעת השמש.