גם כן את

פרק 16

~נ.מ סהר~
היא צודקת. היא פאקינג צודקת. משהו עובר עליי בזמן האחרון, אבל היא גורמת לזה. אני לא רגיל להרגשה הזאת כשהיא נמצאת לידי, אני לא מכיר את ההרגשה הזאת.
היא הלכה לישון, כנראה.
אני לא יודע מה לעשות, היא צודקת בכל מה שהיא אומרת ואני מתנהג אליה פשוט כמו זין.
אני מרגיש צורך לדאוג לה, להיות לידה. אבל היא רואה את זה אחרת. אני רוצה להיות לידה ולדאוג לה, אבל זה יוצא לי אחרת. זה יוצא בדרך שלא טובה לה, ובטח שלא טובה לי.
אני לא יודע איך לשנות את ההתנהגות הזאת, זה פשוט לא אני.

"דיברת עם מישהו מבחוץ?" פתאום היא שאלה אותי. חשבתי שהיא ישנה. "מה אכפת לך" עניתי בקרירות. פאק נו! לא התכוונתי להוציא את זה!!
"תירגע, כולה שאלתי" ענתה והתיישבה על המיטה. "אין לי עם מי לדבר מבחוץ" אמרתי פתאום. "מה זאת אומרת?" שאלה מתעניינת. זה באמת מעניין אותה?
"הרגתי את שני ההורים שלי" אמרתי והסתכלתי על הרצפה, פלאשבקים עלו לי מהאירוע.

*פלאשבק*

"אתה חייב לשלוט בכעס שלך!" אמא שלי אמרה לי בקול רועד כשראתה איך יריתי בבחור שהיה לידה. "את לא תקבעי לי מה לעשות!" צעקתי עליה והיא נצמדה לאבא שלי בפחד ושניהם התחילו ללכת אחורה לאט.
"אתה לא חייב לעשות את זה.." אבא שלי אמר לי כשראה שאני מכוון אליהם את האקדח וטוען אותו. "שקט!!" צעקתי עליו והוא נבהל. התקדמתי אליהם עד שהם הגיעו אל הקיר, כבר אין להם לאן ללכת. "אתם בחיים, אבל בחיים לא תקבעו לי מה לעשות. זה ברור?!" צעקתי את המילה האחרונה והם הנהנו בפחד. "טוב.. זה לא שתיהיה לכם עוד הזדמנות להוכיח את עצמכם" אמרתי מכוון את האקדח לראשו של אבא שלי, "במיוחד את" אמרתי מסתכל על אמא שלי ויורה באבא שלי. "לאאאא!!" היא צעקה והתחילה לבכות כשראתה את הדם יוצא מראשו. ראיתי שהיא רצתה להגיד משהו, אבל היא פחדה. "עכשיו תורך" אמרתי באיום וכיוונתי אליה את האקדח. "בבקש... בבקשה" אמרה מנגבת את הדמעות ומנסה להישאר חזקה. "לא. אני אפילו לא אחשוב על זה פעמיים" אמרתי בביטחון. לא היה לי אכפת. "להתראות" אמרתי והיה לה בעיניים את המבט הזה, את המבט שהיא הייתה עושה שהיה קורה לי משהו כשהייתי קטן, את המבט הדואג הזה, את המבט האכפתי הזה.
ואז בסוף יריתי בה.

*סוף פלאשבק*

"מה זאת אומרת הרגת אותם?" שאלה אותי המומה וקמה באי נוחות מהמיטה. "כמו ששמעת" עניתי מחזיר את מבטי לרצפה. "אבל... איך?" שאלה בקול רגוע וחלש. "יריתי בהם" אמרתי בקלות והסתכלתי עליה. היה לה מבט שבור, היה קשה לה לשמוע את זה. "ל...למה?" שאלה בקושי. "עיצבנו אותי" אמרתי בקרירות וחזרתי לבהות ברצפה. "אתה חייב לשלוט בכעס שלך" אמרה לי בדיוק כמו אימי לפני שיריתי בה. קמתי אליה בכעס ועמדתי מול הקיר החצי שקוף. "בדיוק כמו אמא שלי" מלמלתי לעצמי אך עדיין הסתכלתי עליה בכעס. "אתה לא תהרוג אותי" אמרה בפחד אך ניסתה להסתירו בביטחון. "אני לא אהרוג אותך" אמרתי מסתכל בעינייה. אני לא מסוגל להרוג אותה, זה חזק ממני.
היא לא ענתה, היא כל כך פחדה. "אני מצטער.." אמרתי חוזר למיטה ומחזיק תראש. פאק נו! אני כל הזמן מצטער!!! פאק פאק פאק על החיים שלי.
"שוב..." מילמלה לעצמה וחזרה גם היא למיטה בייאוש. "אני באמת מצטער נו" אמרתי מסתכל עליה אך היא לא החזירה מבט. "שוב הגענו לשיחה הזאת.." אמרה עדיין לא מסתכלת עליי. "אבל אנחנו חייבים לסיים את זה מתישהו" אמרתי. "נדבר מחר" אמרה נשכבת על המיטה בלי כח, כך גם אני.
----------
איך?❤