גם כן את

פרק 24

"אני לא יכולה. אני פשוט לא יכולה יותר! את מבינה?!" צעקתי בבכי אל אמה כששטפתי את פניי והיא חיבקה אותי.
"אולי הקשר שלך איתו לא טוב לך..." היא אמרה בהיסוס, היא כנראה פחדה מהתגובה שלי.
"אבל אני אוהבת אותו... אני לא יכולה עכשיו להתרחק ממנו" הודתי ומשכתי את אפי. "חשבתי שאת לא אוהבת אותו" אמרה לי לא מבינה, "גם אני חשבתי, אבל כנראה התאהבתי בדבר הזה. ואני ממש לא אוהבת את זה" אמרתי מסתכלת במראה, בוחנת את פניי בהתעניינות ופתאום פניו של סהר התחלפו בפניה של אמה. ניערתי את ראשי מהר. 'אני לא חולמת את זה!' שכנעתי את עצמי להאמין.
"בואי נחזור" היא אמרה לי ברוגע ונשקה ללחי שלי.
יצאתי החוצה בחזרה, נשארו רק עוד 10 דקות לסוף ההפסקה.
אמה ליוותה אותי בזהירות למקום שבו אנו תמיד יושבות, ובמקרה יצא לי להסתכל על סהר. ראיתי שהוא טופס את ראשו, בועט בגדר, מתחיל להרביץ לאנשים סתם כי בא לו. על מה יש לו לכעוס? אני אמורה לכעוס, לא הוא.
העפתי את מבטי בחזרה לאמה. היא זרקה לעברי חיוך מנחם ואני החזרתי לה גם.
"בן זונה! תירגע!" שמענו את קולו של אלאור ומיד כולם הפנו את המבט. סהר הרביץ לו כל כך חזק, ירד לאלאור דם. אמה מיד רצה אליו, כדי להגן עליו.
באתי בעקבותיה לעבר סהר, אני בטוחה שאצליח להרגיע אותו.
כולם מסביב התחילו לצעוק "קרב סוהרים!" ואני גלגלתי עיניים. זה ממש לא אמרו להיות משחק, זה עיניין של חיים או מוות. סהר הוציא לאלאור לפחות ליטר שלם של דם. זה לא מצחיק.
"סהר די!" צעקתי עליו ונגעתי בכתפו.

~נקודת מבט סהר~
"סהר די!" שמעתי את אנאבל והיא נגעה בכתפי. צמרמורות עברו בי.
עזבתי בלית ברירה את אלאור, משאיר אותו להירקב שם.
"מה עובר עליך?! למה הרבצת לו?!" אנאבל צעקה עליי. כולי הייתי מתנשף ונוטף דם.
"עזבי אותי, אנאבל" אמרתי הולך למקום הקבוע שלנו כדי להירגע.
"לא, אני לא אעזוב אותך! אתה תגיד לי בדיוק מה עובר עליך או ש.. או ש...." היא אמרה עצבנית וניסתה לחשוב על משהו כהמשך. "או שמה?! הא?! אמרתי לך לעזוב אותי, נכון?! אז לכי!" צרחתי עליה והיא נבהלה.
שיט. מה עשיתי?
היא התחילה להזיל דמעות אך מיהרה לנגב אותן ולהישאר חזקה. על פניה היה אפשר לראות שהיא בכתה כבר מקודם. אני לא מאמין שאני עושה לה את זה עכשיו. אני לא רוצה לגרום לה לבכות או לפחד ממני. זה לא מה שאמור להיות.
"אוקיי" אמרה מהנהנת בכעס והלכתה משם במהירות.
"פאק!!" צעקתי ונתתי בוקס לקיר שהיה שם באמצע החיים בחוזקה. אני בטוח שלפחות כל השכונה שמעה אותי.
ואז ראיתי את אנאבל. היא התקדמה עד קו מסויים ועצרה כי כנראה פחדה.
"אנאבל..." מלמלתי והתקדמתי אליה במהירות, תפסתי את ראשה ונישקתי אותה.
כל כך התגעגעתי אליה, אל הטעם שלה, אל הריח שלה. אני לא רוצה לגרום לה לבכות או לפחד. אני אוהב אותה.
התנתקנו מהנשיקה בזהירות והיא התנשפה קלות, כל גם אני.
"זו הסליחה שלך?" היא שאלה ברוגע ועלה לי חיוך על הפנים.
"סליחה. אני אוהב אותך ואני ממש מצטער. אני לא רציתי לגרום לך לבכות או לפחד ממני. בבקשה תסלחי לי" אמרתי מצמיד את ראשי למצחה ושנינו מתנשפים, מידי פעם מצמידים את השפתיים אך לא עד נשיקה.
"אני אוהבת אותך" לבסוף אמרה ועצמתי את עיניי. כל כך חיכיתי לשמוע את זה ממנה.
נגעתי בסנטרה, מלטף את שפתיה והרגשתי את הצמרמורות שלה. הרמתי את פניה ושפתיי לא התאפקו עוד ונחו על שפתיה. כל כך טעימות, רכות, רטובות.
יש משהו טוב בנשיקות שלנו, אני אוהב להרגיש אותן. אני מרגיש משהו בבטן כשאנחנו מתנשקים. ואני אוהב את זה.
"צריך לטפל בך" אמרה ברוגע אחרי הנשיקה וניקתה עם ידה את הדם שהספיק לנזול ולטפטף עד הרצפה.
התקדמנו לעבר הפרצה, ראיתי את אלאור ממשיך לדמם, שלולית דם הייתה סביבו. מה עשיתי? אני לא מאמין. אני כל כך כועס על עצמי.
"תחנכי את החבר שלך!" אמה צעקה לאנאבל והיא הרימה את גבותיה. "תרגיעי את הדיבור שלך! את לא תדברי אליה ככה!" צעקתי על אמה והיא השתתקה בפחד. דפקתי לה מבט מאיים כמה שניות ואז תפסתי את אנאבל ביד ולקחתי אותה משם.
----------
היוש!!💗
אז... אני יודעת שבסוף הייתם צריכים רק עוד 2 תגובות... אבל כבר כל כך רציתי להעלות את הפרק...