מרתון ---------- {אחרי חודשיים, יום חמישי, 20:25} הכל כבר מאורגן. הכל מוכן. יש לי שמלה, נעליים, מאפרת, ספר מקצועי, הזמנות לאורחים... הכל מוכן. האורחים כבר התחילו להיכנס לאולם. כן כן, גם ההורים שלי. אני עכשיו בחדר הכלה עם אמה.
"יואו יואו זה נמרח לך! דחוף טאצ' אפ!" היא התחילה לצעוק בחדר ולקחה בפעם החמישית (אני לא מגזימה) את האיפור ושמה עליי. "די נו! בסוף זה באמת יימרח לי!" צעקתי והזזתי אותה ממני. "אוף יואו אני מצטערת, אני פשוט כל כך מתרגשת" אמה אמרה והתחילה להזיל דמעות. "לא.. יפה שלי, אל תבכי" אמרתי וחיבקתי אותה. "לא חזק, לא חזק, שהאיפור והתסרוקת לא יהרסו" היא אמרה ומשכה באפה וניגבה את הדמעות.
הגיע הזמן לצאת. אני מתרגשת, כולי רועדת, קשה לי לנשום. במהלך כל היום לא ראיתי את סהר, הוא התארגן בנפרד וכך גם אני. גם אומרים שאסור לראות את הכלה לפני החופה, אז זה יצא טוב. אבל עדיין הייתי כל כך רוצה לראות אותו, רק בשביל להירגע.
יצאתי מחדר הכלה, כולי רועדת מהתרגשות וכל כך מצפה לראות את סהר. כולם עמדו מצדדי השטיח הלבן שבסופו חיכה לי סהר. כל כך רציתי לרוץ אליו, אבל פאדיחות ביום חתונה? לא כדאי. אבא שלי החזיק לי את היד והתהלך איתי לאורך השטיח. כשהגעתי לסהר הוא שם לי את ההינומה, "את כזאת יפה" הוא לחש לי וראיתי שהוא רוצה לנשק אותי אבל הוא החזיק מעמד.
הרב התחיל לברך וסהר ואני אמרנו 'כן' על מה שהוא אמר וכמובן שבסוף הייתה נשיקה. צרפתית. כולם מחאו כפיים ואמה בכתה. ברור.
אוי, שכחתי להגיד, החלק של החופה היה בחוץ👇🏻
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
והחלק של הריקודים היה בתוך האולם. כולם נכנסו לשם והתחילו במנה ראשונה. אחרי זה, סהר ואני באנו לרחבת הריקודים והתחלנו לקרוד סלואו.
"לא ראיתי אותך כל היום" הוא לחש לי והמשכנו לרקוד. "גם אני, היה לי קשה" הודתי והוא נישק את שפתיי ונשמעו צעקות מהאולם. בקטע טוב. לאט לאט התחילו לבוא עוד זוגות ורקדו איתנו עד שהחליפו את השירים למקפיצים יותר. כולם רקדו והיו מלא צעקות. אהבתי את זה, זה עזר לי להשתחרר מכל הלחץ וההתרגשות.
{בשעה 01:40} כל האורחים כבר הלכו וסהר הלך לדבר עם מנהל האולם על הצ'קים. אמה נשארה איתנו, ברור. "אומיגאד יפה שליייי! את עכשיו פאקינג אישתו! אישתו!!! את פאקינג ליטרלי האישה שלו!" אמה צעקה לי, מדגישה את זה שאני שייכת לסהר לתמיד ואהבתי את זה. היא חיבקה אותי חזק וכך גם אני אותה. סהר חזר עם מנהל האולם ושניהם הלכו לכספת צ'קים שיש בפתיחה, ובדרך סהר הגניב לי נשיקה.
{בשעה 02:30} רק עכשיו הגענו הביתה. כולנו גמורים מעייפות. אבל נראה שסהר לא. סהר היה כל כך שמח שהתחתנו, גם אני, שלא תבינו לא נכון, אבל הוא ממש חיכה לזה. טוב, אני מבינה אותו, הוא הציע נישואים אז מן הסתם שהוא יחכה לזה ממש. נכנסנו הביתה ועלה לי פלאשבק מהיום שבו ירו בנופר, זאות אומרת בריף ולא ידענו. הסיטואציה הזאת עכשיו יותר קשה לי כשאני יודעת מי באמת מתה והתחילו לצאת לי דמעות. "אנאבל.. מה קרה יפה שלי?" אמה ישר באה אליי ואחרי זה סהר. "ריף... כל כך רציתי שריף תהיה איתי בחתונה..." אמרתי בוכה בכי מר. כואב לי. "אוי יפה שלי" אמה אמרה לי וחיבקרה אותי חזק, מרטיבה את ראשי עם דמעותיה. "אני מצטער.." סהר אמר לי בשקט ונתן לי נשיקה בלחי. עצוב לי.
עליתי לחדר ואחריי סהר, הוא עזר לי להוריד את השמלה (תמונה למעלה) ושמתי פיג'מה. "אני אביא לך מים" סהר מלמל ויצא מהחדר כשישבתי על המיטה ובהיתי ברצפה. העובדה שריף לא איתי עכשיו, הרסה לי את החתונה. כמה חלמתי שהיא תהיה איתי בזה ואני איתה. אבל כנראה שזה לא נועד להיות כך, גורל זה גורל. וחייבים לקבל אותו. סהר הביא לי כוס מים וליוה אותי לשירותים כדי לשטוף פנים מהדמעות. "כל כך רציתי שהיא תהיה איתי" אמרתי מושכת באפי ושוב ממשיכה לבכות. "אתה יודע כמה חלמנו על יום החתונה שלי? על זה שנהיה שושבינות אחת של השנייה? והכל נהרס! הכל בגלל נופר הזונה הזאת!" צעקתי והוא חיבק אותי חזק. "אני מצטער... באמת" הוא אמר לי וניסה להרגיע אותי.
חזרנו לחדר ונשכבתי במיטה. סהר היה נראה שהוא רצה לשכב איתי, הגיוני. אבל הוא לא עושה את זה כי הוא מכבד אותי, הוא מכבד את זה שאני לא בנויה לזה עכשיו, ובדיוק ככה אני אוהבת אותו. "אני אוהבת אותך" אמרתי והסתובבתי אליו, מסתכלת כל פניו היפות. "אני אוהב אותך" הוא השיב ובחן את פניי. קירבתי אותו אליי ונישקתי את שפתיו. זה עוזר לי להירגע. סהר סגר את האור ועצמתי את עיניי, נרדמת בידיו. ---------- זה המרתון הכי לא מרתוני שעשיתי אבר! כל כך מצטערת על זה.. היום יעלה הפרק האחרון של הסיפור😚
