גם כן את

פרק 27

{יום רביעי}
"אולי תלכי לדבר עם אמה? תשלימו וזהו" סהר אמר לי כששם לב שהסתכלתי עליה. "קודם תשלים עם אלאור ואז נדבר" אמרתי והוא המשיך לאכול.
תאמת שכל כך רציתי ללכת תדבר איתה. אני לא אוכל להיות בהפסקות לבד... אבל אני לא רוצה להשלים איתה בגלת זה, כאילו... גם. אבל גם בגלל שהיא חשובה לי. היא החברה הכי טובה שלי כאן. אני לא רוצה לאבד אותה, אני לא רוצה ללכת הביתה בהרגשה של הפסד, שעשיתי משהו לא בסדר... אני רוצה להשלים איתה. אני גם לא יודעת למה היא בריב איתי. כאילו... סהר הרביץ לאלאור, אם שניהם צריכים להיות בריב. באמת שאני לא מבינה אותה.

{הפסקה}
"... ואני מצטערת אם פגעתי בך" עמדתי מול המראה בשירותים ומלמלתי לעצמי את מה שאני הולכת להגיד לאמה. "נו! לא! זה לא טוב!" אמרתי ודפקתי בחוזקה על הכיור.
תפסתי את ראשי והסתכלתי במראה. ואז אמה באה.
"ידעתי שאני אמצא אותך כאן" אמרה לי בחיוך. מה?
הסתובבתי אליה מבוהלת. "אמ..." אמרתי, "אני רוצה לבקש סליחה על שסתם כעסתי עלייך" קטעה אותי וחייכה. "אני ממש מצטערת. זה אמור להיות ריב של סהר ואלאור, לא שלנו" היא אמרה והתקרבה אליי. תוך שנייה חיבקתי אותה ושמתי לב כמה היא נבהלה.
"סולחת?" שאלה אותי, "ברור" עניתי ונתתי לה נשיקה בלחי.
••••••••••
"שמעתי שאת הולכת בעוד חודש ומשהו" היא אמרה לי כשהתיישבנו בחוץ. "כן... שמועות רעות מתפשטות מהר" אמרתי והיא צחקה. "למה רע? זה טוב! לא?" היא שאלה לא מבינה. "אני לא יודעת... בהתחלה באמת רציתי ללכת אבל אז הכרתי אותך ואת סהר ו... עכשיו אני לא רוצה לעזוב אתכם" אמרתי בקול תינוקי והיא חיבקה אותי.
"אנחנו נשמור על קשר, כן?" היא שאלה אותי בהיסוס. "זאת שאלה בכלל?! ברור!! חסר לך שלא!" אמרתי לה מתלהבת וכולם הסתכלו עליי. חח איזה פאדיחות.

{יום ראשון, שבוע אחרון}
"עוד שבוע את הולכתתתת! לאאא!" אמה צעקה לי בחדר אוכל וצחקתי. "זה לא מצחיק, אחותי. אני אתגעגע ברמות מפחידות! ואני גם מצפה ממך להתקשר בימים שמותר שיחות טלפון" אמרה לי והתיישבה לידי. "כנל" סהר אמר וחייכתי אליו. הוא כזה יפה שזה כואב. איך אני אוכל להיפרד עכשיו???
זה נקרא פרידה? הוא יוצא שנתיים אחריי... הוא לא יתאהב במישהי אחרת, נכון? אוף נו!
המחשבה הזאת עברה לי בראש במהלך כל החודש האחרון. אני כל כך מפחדת מזה.

אני מתרגשת, אני מפחדת, אני עצובה, אני... אני... שיואו! כל הקטע הזה של יציאה מהכלא זה פשוט נורא. מלא כאב לב. מלא.

בהפסקה התגנבתי לסהר.
"מה את עושה כאן?! יראו אותך!" סהר צעק לי בלחישה וחייכתי. "לא אכפת לי" אמרתי שמה את ידיי על עורפו והוא שם את ידיו על מותניי.
"הגעגוע השתלט עליי" אמרתי והוא חייך.
"גם אני התגעגעתי אלייך" אמר וחייכתי. הוא הצמיד אותי אליו מהתחת ונישק את שפתיי. אוי כמה התגעגעתי לשפתיים האלה. חודש שלם לא טעמתי את השפתיים המושלמות האלה, חודש שלם לא נגעתי ככה באהבה הכי גדולה של כאן. זה היה חודש קשה. אני לא אשקר.
התנתקתי ממנו בזהירות, לא שוברת את הנשיקה מהר אבל הוא רק מצמיד אותי בחזרה ומנשק את שפתיי שוב.
"אני מת על השפתיים הטעימות האלה" לחש לי כשעבר לנשק אתי בצוואר.
סהר הצמיד אותי לקיר שהיה שם באמצע החיים והמשכנו להתנשק.

אני עצובה. זה השבוע האחרון שלנו יחד! פאק... כל כך הרבה דברים קרו כאן... זה פשוט עצוב לי. אני שונאת את ההרגשה הזאת.
----------
היוששש!☺❤

אני כבר כמעט בסוף הסיפור (ממש עוד כמה פרקים אחרונים) ואני אמשח לדעת אם תרצו ספר המשך או עונה שנייה (שאני אמשיך בתוך הספר הזה)💗?

מקווה שאהבתם😚💘