תלמד אותי לשחרר אותך אהובי (כבשתי אותך עונה 2)

פרק 60 חלק א': אהבה היא מרשעת תתאהבי בחמור

התקווה שתהיי שלי היא הדבר היחיד שפועם בליבי. התקווה שתהיי האישה של חיי, זו שתענוד את הטבעת של אימי היא נותנת לי תקווה.
במלחמה הזו על חיינו ועל אנשים חסרי תקווה את האור היחיד בתוך האפלה.
את היחידה שאהבתי אי פעם באמת, היחידה שהצליחה להפוך אותי לגבר ולאדם שלם.
איתך אני אדם בלעדייך אני לא אדם. איש ואישה הם אדם.
עכשיו אין דרך חזרה אני שלך ואני יוצא ביחד איתך לקרב שיכול להיות שלא אשוב ממנו.
שלך הגבר שאהב בכל ליבו.

******
•שרית P.O.V•
אור השמש הקרירה האירה, ריח הורדים מילא את הגינה. הוצאתי קומקום תא ופסלים, הרוח הנעימה נשקה לעצים. הנחתי על השולחן הקפה שהיה בגינה, הבאתי את העוגות הפריחות שהכנתי רק הבוקר. הדלקתי מוזיקה נעימה שהיו בה הרבה זיכרונות, חיכיתי לבואה של תימור כפי שקבענו. הילדה היתה כבת בית אצלנו, היא דאגה לי במשך ארבע שנים שבהם ג׳ולייט למדה ברוקפורד. ועדי היה בצבא כל התקופה הזו במשימות המיוחדות שלו. שמעתי את פעמון הדלת התקדמתי לכיוון הדלת חוצה את הסלון פותחת את הדלת בחיוך. כשלמולי דמות בעלת שיער חום דבש, פגשתי בעיניים בצבע תכלת עורה היה שזוף ושפתיה נפוחות. חיוכי ירד ישר כפי שהוא היה נעלם בין רגע.
"היי אני מפריעה?" היא שאלה אותי בנימוס בקול רך. היא לבשה ג׳ינס שחור ארוך וסוודר בצבע בורדו.
"לא פשוט הופתעתי לראות אותך כאן." השבתי לה בקול קר.
"אני יכולה להיכנס?" היא שאלתה בחוצפתה נתתי לה לעבור.
"בואי נלך לגינה." אמרתי מסמנת לה להיכנס לשם.
"אני בטוח לא מפריעה גברת אטיאס זה נראה שחיכית למישהו." היא אמרה רואה את הספלים.
"האמת כן." אמרתי מגישה ספל נוסף לחצר. "חיכיתי לתימור, מה מביא אותך עליי? את הרי יודעת שעדי במשימה." שאלתי בקרירות כשחיוך ציני על פניי.
"האמת חשבתי להכיר אותך, הרי אני בת זוג של עדי הייתי שמחה להכיר את אמא שלו. בפעם האחרונה לא הייתה לי את ההזדמנות להכיר אותך טוב. לא הייתי רוצה שהרושם הראשוני ישפיע על ההכירות שלנו." היא אמרה לי בחיוך חם חושבת שאני אקנה את זה. היא באה רק בשביל דבר אחד לשנות את הדבר היחיד שמפחיד אותה התמיכה שלי בלירז.
"אני מבינה אם כך בואי נכיר. מה תרצי לשתות תה או קפה?" שאלתי בחיוך מזויף.
"אשמח לקפה." היא אמרה מזגתי לה קפה.
"תתכבדי." הושטתי לה את העוגה שנקראת גחמה נשים עוגת טורט.
"תודה רבה לך." היא אמרה בחיוך מנומס. "עוגה טעימה מאוד, אשמח למתכון של העוגה הזו." היא אמרה בהתלהבות מעושה.
"כן, בהחלט עוגה מושלמת. להשיג את המתכון המקורי שלה היה קשה." אמרתי לה בחיוך מזויף. "אז ספרי לי מה שלומך? את עדיין בצבא?" שאלתי אותה.
"האמת השתחררתי חודש שעבר משירותי. כרגע אני התחלתי לעבוד בבית חולים סורוקה בבאר שבע. עדי יצר איתכם קשר?" היא שאלה בדאגה.
"לצערי עדיין לא. מאז שהוא יצא לא שמעתי ממנו." השבתי לה לוגמת מהתה שלי.
"אני מקווה שזה יסתיים מהר והוא יחזור בשלום." היא אמרה בחיוך מושיטה לעברי מגש שרק עכשיו שמתי לב עליו. "הכנתי משהו קטן אשמח אם תטעמי, עדי סיפר לי שאת שפית." היא אמרה בחיוך חם.
"אני אשמח לטעום." אמרתי כשפתאום נשמע הפעמון. "כנראה זו תימור אני כבר חוזרת." אמרתי בחיוך מזויף. צועדת לעבר הדלת בהנחה מודה לה׳ שתימור סוף כל סוף הגיעה. פתחתי את הדלת בחיוך מלא הקלה. שיערה החום אגוז נצץ עיניה החומות בהירות כאש נצצו בחום. היא לבשה שמלת תחרה בצבע קרם עם מעיל לבן ועקבים.
"שרית!" תימור אמרה בהתרגשות מחבקת אותי.
"תימור כמה אני שמחה לראות אותך." אמרתי בחום כשעיניה בחנו אותי.
"את יפיפייה היום החליפה הזו יפיפייה עלייך." תימור אמרה בחיוך לבשתי אוברול ארוך צמוד ומעל שמלה חליפה לבנה עם חגורה שחורה עם עקבים.
"תודה לך, בואי תיכנסי." אמרתי מובילה אותה אל החצר איפה שאהבנו לשבת. "תימור את לא תאמיני מי קפצה אלינו לביקור." אמרתי לה בחיוך ציני שתימור קלטה ישר.
"הו תימור מה שלומך?" אודליה נגשה אליה מחבקת אותה בצביעות.
"שלמי טוב, מה איתך?" היא שאלה בציניות.
"קפצתי לבקר את גברת אטיאס." היא אמרה תימור פגשה במבטי קולטת שלא נתתי לה עדיין לקרוא לי שרית. "אני רציתי לכבד את גברת אטיאס בעוגה בדיוק בואי תטעמי גם, עדי סיפר לי שאמא שלו שפית." היא אמרה בחיוך.
"אנחנו נטעם בשמחה." השבתי בציניות.
מביאה צלחות חתכנו את העוגת טורט וניל בזוקה מצופה בפירות יער מופשרים.
"עוגה יפה." תימור אמרה לה בחיוך בוחנת את הפירות היער שהיו פזורים בצורה חפוזה.
"תימור יקירתי מה תרצי לשתות תה או קפה?" שאלתי אותה בחום.
"אני אשמח לתה שרית אני יודעת שאין על החליטה שלך." היא אמרה בחיוך. מזגתי לה את התה האהוב אליה בטעם נענע ולימון.
"אודליה תרצי סוכר בקפה שלך?" שאלתי אותה.
"לא אני אוהבת לשתות בלי סוכר." היא אמרה בחיוך הנחתי לכולנו את העוגה שלה בצלחת טועמת את העוגה ביחד עם תימור. הבצק היה מוצק מדי לא מספיק רך כמו שאמור להיות בעוגת טורט, היה חסר בה פודינג. ראיתי את פניה של תימור היא גם הרגישה את הבצק.
"עוגה לא רעה למראה אבל הבצק שלך מוצק מדי הוא צריך להיות רך יותר ופריח. יש מקום לשיפור קצת חסר פודינג פעם הבאה תוסיפי יותר, אבל מבחינת מרקם התפוזים בהחלט חייבת להגיד הוספת את הכמות הטובה ביותר בעוגה." אמרתי מעבירה ביקורת הוגנת למרות שלא מתתי אליה.
"בהחלט יש לי מה ללמוד עוד, אשמח אם תלמדי אותי להכין את העוגה הנפלאה הזו." היא סימנה על עוגת הטורט גחמה נשית או ברוסית דַמְסְקִי קַפְרִז.
"זה לא המתכון שלירז הביאה לך דַמְסְקִי קַפְרִז?" תימור שאלה אותי בהתלהבות. ראיתי את עיניה כמעט יוצאות מחוריהן.
"כן, זה המתכון המקורי של העוגה שרינה לימדה אותה להכין. והיא לימדה אותי התאהבתי בעוגה הזו מהרגע הראשון שטעמתי ממנה." אמרתי בחיוך מלא התלהבות. "אז כשהיא היתה בתיכון היא היתה עומדת איתי שעות ומלמדת אותי מתכונים חדשים." אודליה הביטה בי בחיוך צבוע היא לא אהבה את עצם הזכורה של לירז שתתמודד.
"אז מה ד״ר יזראילוב היא גם בשלנית טובה?" היא שאלה אותי כאילו לא ידעה.
"כן, הבחורה כישרון מהלך גם רופאה מצליחה וגם בשלנית מצוינת." אמרתי בחיוך משבחת אותה.
"היא בחורה מדהימה גם בתיכון היא כבשה את כולם עם האופי שלה." תימור אמרה בהתלהבות.
"היא בהחלט הותירה רושם של בחורה רצינית כאן, לצערי לא זכיתי לרושם כזה בהתחלה כשפגשתי אותה." היא אמרה רציתי להשיב לה אבל תימור עצרה בעדי נותנת לה לדבר.
"איך פגשת אותה?" תימור שאלה אותה ברוגע.
"פגשתי אותה בחדר אוכל היא אכלה ארוחת צהריים, אני מודה חשבתי שהיא בחורה חכמה ופיקחית. אבל הרושם הזה השתנה יומיים אחרי, היא סיכנה את החיים שלה ושל כל המשלחת באו״ם כאשר ברחה מהבסיס הצבאי של צבא נאט״ו. אני לא יודעת מה עבר אליה כשהיא חשבה לעזוב את הבסיס, אבל זה לא היה תרוץ לעזוב בסיס צבאי. כשבחוץ מתנהלת מלחמה עם ארגוני טרור ופשיעה שונים. היא סיכנה את חייהם של חיילים רבים באותו יום ובמיוחד את עצמה." היא סיפרה באנחה בצער מזויף. "עדי פיקד שם ונאלץ לצאת לשם הם הוציאו אותה מידיהם של ארגון פשיעה שכמעט חטף אותה." היא סיפרה בחשש. "לאחר מכן כמובן דעתי על לירז השתנתה כשהכרתי אותה בעבודה היא היתה בחורה חכמה. ומושכת היא משכה את כל החיילים אפילו היה קצין אחד שהיה מאוהב בה בטירוף. אני חושדת שהילד שלה ממנו, אומנם היא מכחישה זאת." היא אמרה בחיוך מזויף. "אפילו ניסיתי לשדח ביניהם אבל לירז דחתה אותו על הסף. כנראה לא רצתה להטיל אחריות עליו כמה היא אצילית בנפשה." היא אמרה בחיוכה השטני שרציתי למחוק.
"מי אמר לך שהילד שלו?" תימור שאלה אותה בחיוך זחוח. "יגל הוא של גבר אחר." היא המשיכה גורמת לי להסתכל אליה מופתעת. "לירז היא אישה אצילית היא תמיד היתה מוכנה להקריב את עצמה בשביל אושר של אלה שהיא אוהבת." תימור הגיבה לדבריה ברוגע מטורף ואני עוד שנייה התפוצצתי. "גם בתיכון היא היתה נערה אצילית, היא היתה מוכנה למות בשביל מי שהיא אוהבת בכל נפשה." תימור השיבה לה. "אני זוכרת הכל ראיתי אותה עושה את זה. זה לא חדש האצילות שלה בגלל זה כולם אוהבים אותה." היא אמרה בחיוך.
"אני התאהבתי באופי שלה מסיבה זו אצילות כמו שלה לא קיימת בהרבה אנשים. ולא לכולם יש אומץ לב לעשות מה שהיא עשתה בחייה." השבתי בחיוך רגוע משלי מרמזת אליה.
"בהחלט מסכימה איתכן, אבל לפעמים צריך גם לדעת לאהוב את עצמך. וזה לצערי היא לא עשתה אז באותו יום." היא השיבה באי רצון. "אני חייבת ללמוד אצלך גברת אטיאס." היא אמרה בחיוך. "תלמדי אותי לבשל אני רוצה כשעדי יחזור להכין לו מאכלים שהוא אוהב." היא אמרה בהתרגשות.
"אם אמצא זמן אלמד אותך, אני חייבת לנהל גם את העסק שלי." השבתי לה בחיוך קר. "בינתיים תוכלי מהעוגה." הנחתי בצלחת עוד עוגה.
אחרי חצי שעה שפטפטנו איתה היא הועילה בטובה לעזוב. נותרנו אני ותימור בבית, תימור פינתה את השולחן בזמן שאני שטפתי את הצלחות.
"ברוך ה׳ היא הלכה ספרתי כבר שניות." תימור אמרה בתסכול.
"אני כבר אמרתי לך מה דעתי אליה אני לא סובלת אותה. לירז פי אלף יותר טובה ממנה, אמרתי לטיפש הזה בארוחת ערב ההיא אבל הוא לא הקשיב לי." אמרתי בתסכול. "הוא רק הורס לעצמו את החיים תימור אני לא יודעת כבר מה לעשות." אמרתי לה בעצב.
"הוא טיפש בהחלט דיברתי איתו על זה, אבל הוא נעול אליה אין מה לעשות רק לקוות שהוא יתעורר לפני שיהיה מאוחר." היא אמרה מחבקת אותי.
"אני מתפללת גם לזה שלירז עדיין עמוק בתוכה אוהבת אותו." אמרתי לה בתקווה.
"רגשות כמו שלהם לא יכולים למות בארבע שנים, שניהם היו מוכנים למות רק לא להיפרד." היא אמרה בחיוך מעודד.