תלמד אותי לשחרר אותך אהובי (כבשתי אותך עונה 2)

פרק 68: החיים ממשיכים גם אחרייך חלק ב׳

•כללית P.O.V•
שערי הברזל החשמלי נפתחו להן, היא הוכנסה אל שטח ענק. שהיו בו בניינים שנראו כמו תחנת כוח. היא הביטה במתקנים השונים גופה צעד נכנס אל השטח.
"תעכבו אותם אני אטפל בעניינים." היא שמעה את עצמה אומרת לדמויות זרות מולה עמדה אישה צעירה שיערה חום שתני ועיניה חומות ירקרקות בהירות עורה היה חיוור. היא נלחמה בגברים חמושים ולידה גבר צעיר כחול עיניים שיערו היה בלונד זהוב שניהם היו לבושים שחורים.
"לא זה התפקיד שלי לירז זה מסוכן!" היא שמעה קולו של גבר הוא גרם לה לצמרמורת חמימה בעמוד השדרה. קולו היה כל כך יפה כל כך מוכר לה הוא היה עמוק ורך. הוא אחז במרפקה עוצר אותה לא נותן לה ללכת. דמותו קרבה אותה אליה הוא היה גבוה מטר שמונים עיניו חומות דבש יפיפיות בהירות פניו שזופות עצמות לחייו עטורות זיפים שחרחרים. שיערו החום היה קצר אבל לא יותר מדי היא הביטה בעיניו החמות אפו היה ישר שפתיו גבריות מלאות. הוא לבש חליפה אלגנטית הוא היה נאה כל כך. ליבה פעם במהירות רק מלראות אותו היא הוצפה בכל כך הרבה רגשות זרים עבורה.
"לא הפעם עדי זהו התפקיד שלי תעכב אותם המשימה הזו יותר מדי חשובה. הפקרתי הכל למענה אל תנסה לעצור אותי." היא קראה לעברו בזעם. "עכשיו תנהג כאקדמאי ותחסל את כולם!" היא אמרה בקול חד שהיה זר עבורה מביטה בעיניו החומות דבש בפעם האחרונה חורטת אותם בזיכרונה. במחשבותיה חלפה רק מחשבה אחת אני אוהבת אותך עדי אטיאס אוהבת אותך עם כל נשמתי.
"לירז," הוא קרא בשם הזה שוב שהיה לה זר ומוכר הוא פתאום חיבק אותה עוטף אותה בזרועותיו החסונות. ריחו הגברי המיוחד מילא כל חלל בליבה שפעם במהירות באותם רגעים. "אני אוהב אותך אני לא אוותר עלייך לעולם יפתי." הוא לחש לה מנשק את שפתיה באהבה ליבה פעם בקצב מטורף היא חשה את אהבתו בכל רמ״ח איבריה. היא השתחררה מבין זרועותיו באותה מהירות רצה ממנו כל עוד נפשה בה היא ידעה שאם תישאר עוד קצת לידו. היא תברח איתו לכל מקום שיחפוץ בו. היא ידעה במדויק לאן היא רצה היא זכרה כל צעד שלה מה מצפה לה. היא הגיע אל מקום מוזר היא ביצעה פעולה כלשהי שהיא שידעה אותה במחשב. גופה רעד בלחץ למרות החום שהיה במקום היא נשמה נשימות אחרונות. כשמבין שפתיה בוקעות מילים מוכרות לה כשהיא פתאום קולטת היא מדברת שפה אחרת.
"שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד." היא קראה בשקט. "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי ה׳ אֵל אֱמֶת." היא קראה בשקט בדמעות יודעת שמכאן יש רק דרך אחת. כשהיא שומעת תקתוקים והתמונה נעלמה לנגד עיניה.
"סלין תתעוררי סלין את חולמת!" היא שמעה קול נשי קורא לה. היא התעוררה מייבבת בבכי היסטרי.
"את חלמת." היא פגשה בעיניה של נועה היא הביטה בה בעיניים נוצצות. "קראת שמע ישראל." היא לחשה. "קראת את קריאת שמע כאילו את רק הולכת לישון." היא אמרה בעיניים נוצצות מדמעות. כשהיא בוכה בשקט. "כבר שנתיים לא שמעתי את התפילה הזו שנתיים שאני לא שמעתי את אחי קורא את התפילה הזו." היא אמרה מחבקת אותה כשגופה רועד.
"מה זה אומר? מה אמרתי אני לא זוכרת. אני לא זוכרת על מה חלמתי נועה אני לא זוכרת." היא לחשה בהיסטריה. "מי אני בכלל מי הייתי? למה אני לא מסוגלת לזכור אני חולמת את החלום הזה כמעט כל לילה. אבל כשאני מתעוררת הכל נעלם כלא היה." היא אמרה בבכי לא מסוגלת יותר לסבול את זה.
"אני מצטערת שאני לא יכולה לעזור לך להיזכר. את בטח חווית משהו קשה אם המוח שלך עדיין לא מסוגל לתת לך פיסות זיכרון." נועה אמרה חושבת לעומק.
סלין הביטה בה מנסה להיזכר בחלום שחלמה, אך מוחה סירב לזכור.
"נועה תקריאי לי את התפילה הזו ששמעת אותי אומרת." היא ביקשה פתאום. נועה הביטה בה המומה.
"מה?" היא שאלה אותה בבלבול.
"תקריאי לי את התפילה שקראתי כפי ששמעת אותי אומרת." היא אמרה לה. סלין הביטה בנועה מרימה את ידה הימנית והניחה על פניה.
"שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד." היא קראה בשפת הקודש לוחשת בשקט. "ברוך שם כבודו מלכותו לעולם ועד." ונישקה את ידה שבה כיסתה את פניה. "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי ה׳ אֵל אֱמֶת." היא המשיכה כשעיניה מביטות בה.
במוחה חלפה תמונה במהירות בזק של דמויות צועדות להם. הרוח היכתה בפניה היא צעדה כשמסביבה דמויות לבושות שחורים. השמיים הכהים של הלילה סגרו אליה כצללים אפלים. היא עמדה רגעים ארוכים מול דמות גברית שיערו היה חום כהה, עיניו החומות דבש היו קפואות כקרח. הוא טפס בזרועותיה גורר אותה אחריו ליבה פעם במהירות מביטות בדמותו של אותו הגבר הנאה. היא הביטה בו בייאוש שמילא אותה כאב שלא יכלה להשים יד עליו, היא הביטה בדמותו כאילו היא נפרדת ממנו לנצח. היא צעדה כשהוא אוחז בה והריח שלו ממלא כל חלל בליבה.
׳אתה גורר אותי למוות שלי עוד מעט התפקיד שלי יסתיים. ולא אראה אותך עוד הלילה זה יהיה הלילה האחרון שאראה את פניך היפות הוי עדי.׳ מחשבותיה באופן מוזר הכירו את דמותו של הגבר. מוות? היא ניסתה להבין להיזכר על מה היא חשבה אז.
׳אני רואה שאתה מאושר גם בלעדי הגיעה העת שלי לטעום מהטעם של פרי עץ המוות שלי.׳ מחשבותיה הדהדו במוחה בלי להבין מה מתרחש לנגד עיניה.
"בואי כבר." היא שמעה את קולו החד קורא לה, הוא החזיק את זרועותיה מוביל אותה בכוח לכיוון הבניין מלא גברים בשחור חמושים.
"שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד." היא שמעה את עצמה לוחשת בקול חלש כמעט ולא נשמע הרוח הכתה בפניה.
היא בחנה את פניו הגבריות הנאות, לא מסוגלת להעתיק את מבטה ממנו פניו היפות הגבריות היו שזופות מעור שמש חמימה. פניו היו מלאות בזיפים שחורים. היא בחנה את פניו מהופנטת ממנו חורטת כל סנטימטר מהם בזיכרונה. ׳אני בתמים מאושרת שהוא שמח אני מאושרת גם אם זה כואב לי הוא באמת שמח בלעדי. רק חבל שאני לא שמחה בלעדיו וכל סנטימטר בנשמתי כואב ומרוסק.׳ היא שוב שמעה את אותם מחשבות ישנות. "אני אוהבת אותך בכל ליבי גבר יחיד שלי." היא לחשה ללא קול את המילים הכי צורבות שמחה שהוא לא שמע אותה כי אם הוא היה שומע הוא היה שורף אותה עד עפר.
"סלין!" היא שמעה קול קורא בשמה מסלק את האובך ממנה מהזיכרון שהדהד במוחה. היא הביטה בדמותה של נועה בשקט. היא חשה בדמעות שלה היא הביטה מבולבלת סביבה.
"אני לא מבינה, אני לא מבינה במה נזכרתי." היא לחשה מבולבלת. "למה הסתכלתי על הבחור ההוא ככה?" היא מלמלה בשקט.
"על מה את מדברת? על איזה בחור?" נועה שאלה בלחש.
"אני לא יודעת הוא היה כל כך קר ושונה מהשאר כל כך יפה." היא אמרה מבולבלת. "אני מרגישה שראיתי אותו." נועה הביטה בה שומעת אותה.
"איך הוא נראה אולי נמצא אותו וככה תוכלי להבין מי את." היא לחשה לה בשקט.
"הוא נראה כל כך קר הוא דיבר בשפה אחרת שהבנתי אותה כל כך טוב." היא אמרה חושבת מנסה לשמור את הזיכרון בהיר במוחה.
"הוא דיבר עברית?" היא שאלה אותה מנסה לקלוט את המידע המועט מהאישה הצעירה מולה.
"כן, הוא ככל הנראה יהודי." היא לחשה חושבת על דמותו. "הוא היה יהודי אבל הוא היה כל כך קר, כל כך אפל הרגשתי צמרמורת אני לא יודעת אם הוא באמת יעזור גם אם נמצא אותו. נראה לי שהבחור הזה לא חיבב אותי במיוחד, עיניו הביטו בי בכל הקור שבעולם." היא סיפרה לה על הזיכרון.
"מה זאת אומרת תפרטי יותר מה ראית?" נועה שאלה אותה.
"היינו במרחב פתוח והיה שם בניין סגור כזה, והיו שם גברים לבושים כולם שחורים צעירים. היה חשוך שם לילה מעט אורות היו צעדתי בבגדים שהיו קפואים. אני חושבת שהייתי רטובה, הבחור הזה אחז בזרועותי בכוח גורר אותי אל עבר הבניין. הוא היה כל כך קר כלפיי אני חושבת שהוא אפילו לא סבל אותי." היא תיארה לה את מה שזכרה. "אז שמעתי קטעי מחשבות שלי עליו, לא יודעת עכשיו הכל מעורבל אצלי בראש ידעתי רק שאני חייבת לזכור אותו לא יודעת למה." היא אמרה אוחזת בראשה בכוח ראשה כאב דופק היא התנופה ממשיכה לדבר. "הבטתי בו לא מסוגלת להסיר את עיניי ממנו הוא היה נראה יותר חשוב מהבניין שהוא הכניס אותי עליו, אפילו היחס הקר שלי לא הרתיעה אותי מלזכור אותו. הוא היה נאה מאוד הוא לא דומה לגברים המקומיים כאן, הוא היה שזוף עור בצבע עורו היה ברונזה אפרסקי. עיניו היו גדולות מלאות ריסים שחורים הם היו בצבע חום דבש בהיר למרות שהן לא נצצו. אפו היה ישר שיערו חום כהה היתה לו תספורת קצרה, הוא לבש על ראשו משהו שחור עגול." היא אמרה אוחזת בראשה מתרכזת בדמותו הנאה של הגבר במוחה.
"את התכוונת לכיפה ככל הנראה, תפסיקי זה מכאיב לך." נועה ניסתה לעצור אותה.
"לא הוא היה לבוש שחורים, גופו היה שרירי מאוד הוא היה מטר שמונים שפתיו היו ורודות מלאות עצמות לחייו כוסו בזיפים שחורים. כתפיו רחבות אבל הוא גם רזה הפנים שלו כל כך נאות. הריח שלו יש לו ריח מיוחד חריף מתוק של בושם לא מוכר גברי." היא אחזה בראשה בכוח נשימתה נעצרה לרגעים ארוכים.
"סלין?" היא שמעה את קולה המום של נועה. שנעלם תוך רגעים ספורים. היא בהה בדמות הזו שוב מולה שעמדה של אותו הגבר.
"אתה צריך משהו עוד?" היא שאלה אותו במבט מבולבל הוא התקרב אליה בלי לחשוב הרבה מצמיד אותה לקיר. ידיו ליטפו את פניה ברכות לאחר מכן הוא תפס בפניה בכוח.
"זו פעם האחרונה שאני אומר לך לירז עוד פעם אחת תעזי להכריח אותי לבצע את העבודה שלך את תצטערי על זה." הוא אמר בקול חזק גורם לזעם לנצוץ בעיניה.
"לא עדי אתה לא תטיל אליי פצצה בדקה התשעים ותברח, אם אתה מטיל אותה זו אחריותך כסגן שהמשימה תתבצע לא שלי." היא אמרה בקול קפוא. "דרך אגב בהצלחה לך." היא ענתה בחיוך ציני מתכוונת ללכת. היא הביטה בדמותו מולה הם רבים? הוא תפס אותה מכתפיה מסובב אותה עליו, לפני שהיא הספיקה להבין שפתיו התרסקו על שפתיה האדומות בצבע תות מנשקות אותה בכוח. לשונותיהם התערבלו בתשוקה כשהוא מרים אותה על מותניו וידיה עוטפות את צווארו. הם התנשקו בתשוקה לא מסוגלים להרפות אחד מהשנייה הוא הניח אותה על השולחן מנשק את שפתיה בפראות עוצר בעדינות. היא התנשפה מסתכלת עליו מבולבלת.
"שינה מתוקה ד״ר יזראילוב." הוא לחש באוזנה. ליבה פעם במהירות כאילו עומד לצאת בין צלעותיה.
"סגן!" היא קראה לו כשהוא התקרב לדלת הוא הסתובב מביט בה. "תהיה זהיר תשמור על עצמך." היא אמרה לו.