תלמד אותי לשחרר אותך אהובי (כבשתי אותך עונה 2)

פרק 19: המשימה חלק א׳

•לירז P.O.V•
אור השמש האיר מבעד לחלונות הפתוחים ישבתי בוהה בשמיים התכולים שהיו כמו שמיכה עדינה בהירה כצמר גפן בהיר. הרוח נשבה והחום נכנס לו מבעד החלונות. שבוע עבר מאז גזר הדין שהטלתי על מור. הוא התמודד עם הכל בקושי רב בשבוע הזה אטיאס לא ריחם עליו ושלח אותו לעבודות הכי קשות. מאז אותו היום התרחקתי ממנו שמרתי משניהם מרחק, רק כשהתפקיד דרש דיברנו. גל יצאה לעבוד בשטח עם ילדי מלחמה, כשהיא מקבלת כל מטופל אחד אחרי השני מנסה להציל אותם. היא כעסה עליי מאוד בשבוע האחרון לא דיברתי איתה כמעט אני לא מאמינה עדיין שהיא הגנה על מור. היא טענה שהייתי קשוחה איתו ואני אכזרית מדי. היא לא רצתה להאמין כנראה שאהובה מסוגל לפגוע בחברה הכי טובה שלה, לא כעסתי כי הבנתי אותה במובן מסוים. בעבר הרחוק גם אני הרגשתי ככה כשלכלכו עליו כעת התעוררתי והבנתי אהבה היא אשליה אחת גדולה. אין דבר כזה אהבה כי אם היא היתה טהורה היא לא היתה כה כואבת, מה שעברתי בגללו זה היה כואב מדי הגהינום על האדמה. והיה יותר מדי אכזרי אני לא רוצה עוד לאהוב הלב הזה ישאר סגור עכשיו למאות שנים. עשיתי בשכל שהחלטתי לסגור אותו לנצח.
"ד״ר יזראילוב!" שמעתי צעקה כשקולות הגלגלים של ההלונקה הובלו אליי בעוצמה.
"מה קרה?" שאלתי בקול רגוע כשראיתי דמות קטנה של נערה מובלת אליי, שיערה היה חום כהה עורה היה שחום ועל כל פניה גופה כתמים אדומים חזקים מלאו. היא התנשפה בקושי.
"ד״ר יזראילוב יש לנו חולה באדמת היא חייבת טיפול בדחיפות." שמעתי את אחד האנטרים ד״ר מייקל אומר לי בלחץ. ראיתי את הנערה מובלת לבשתי את הכפפות מתקדמת אליה היא התנשפה. "מה מצבה?" שאלתי את האנטר.
"הדופק אינו סביר הוא מהיר מדי ולחץ דם לא סביר." הוא אמר בלחץ. לקחתי את אוטוסקופ מתחילה לבדוק אותה מזהה את הסימנים שהכרתי אותם די מהר.
"היא סובלת מטכיקרדיה ובנוסף מכך טכיפנאה, בנוסף לכך היא קודחת מחום." אמרתי בוחנת את סימפטומים שהכרתי.
"יש לה ירידה במתן שתן." שמעתי אנטר אומר בלחץ.
"היא לא חולה באדמת היא יש לה אלח דם." אמרתי בקור רוח.
"ד״ר יזראילוב מה נעשה?" הוא שאל אותי בלחץ.
"היא עכשיו במצב SIRS חמור." בדקתי אותה מנסה לחשוב על מה לעשות אין לנו את כל הציוד המשוכלל לבדוק לעומק.
"היא צריכה ניקוז כירורגי של מוגלות, לכו תביאו לה עירוי נוזלים. היא צריכה טיפול בהמודיאליזה יש לה כשל בכליות, בנוסף לכך יש לה כשל בריאות היא צריכה הנשמה מלאכותית. תביאו לה עירוי של מוצרי דם, היא סובלת מכשל היקפי היא חייבת טיפול נוזלי ותרופתי תמהרו." צעקתי להם הם הביאו את הכלים חיברתי אותה במהירות מתחילה בטיפול בה.

****
אחרי שהסכנה חלפה הרשיתי לעצמי להניח ראש על השולחן בעייפות ודאגתי שהאנטרים יטפלו בה. יצאתי להפסקה מניחה את ראשי על כיסא הנדנדה שהיה בחוץ שוכבת לי מותשת. נלחמתי אליה שעות עצמתי את עיניי כשהשמש מסנוורת את עיניי. כשפתאום אור השמש נעלם, ונפל אליי צל פקחתי את עיניי באי רצון. פגשתי בדמות של האדם האחרון שהייתי רוצה לראות. התנדנדתי כשאני שוכבת מותשת. עיניו החומות דבש נצצו באור השמש פניו הביטו בי בקור.
"מה אתה רוצה?" שאלתי עייפה לא היה לי כוח אליו.
"אני צריך שתעזרי לי ד״ר יזראילוב." הוא אמר בקור.
"אני בהפסקה תפנה לרופאים האחרים." אמרתי עייפה לא היה לי כוח אליו עכשיו.
"הם לא יוכלו לעזור לי אני צריך דווקא אותך." קולו היה חד.
"מה קרה עכשיו?" שאלתי מותשת קמה באי רצון.
"בואי." הוא אמר לי לא עונה על שאלתי צעדנו הולכים לכיוון היציאה מהבסיס. "קחי," הוא הושיט לי צ׳דור בצבע בהיר.
"מה זה?" שאלתי אותו בקור מסתכלת על הדבר הזה כאילו צמחו לו קרניים.
"תכירי זה צ׳דור רעלה שמוסלמיות לובשות, עכשיו תלבשי את זה אין לי זמן." הוא אמר בציניות גמורה מראה לי את הדבר הזה שהיה בצבע קפה בז׳ בהיר עם ציורים קוקוים.
"אני לא יכולה ללבוש את הדבר הזה. איך אני אלבש את זה? אני נראית לך אחת שיודעת איך לובשים את הדבר הזה?" שאלתי אותו בגיחוך מסלקת לידיו את הרעלה הזו.
לפני שהבנתי מה קורה הוא תפס את זרועותיי מקרב אותי עליו. כך שפנינו היו קרובות מאוד הוא אלביש את הרעלה על שיערי הפזור ולאחר מכן שם אותה על פניי מסתיר חצי מפני. הוא אלביש אותה במיומנות על פניי כשאני מסתכלת עליו בהלם. לא מאמינה בכלל שאני לובשת את הדבר הזה. עיניו החומות דבש הסתכלו בי במבטם האדיש רגעים ארוכים בוחנים שהכל כשורה.
"עכשיו תכנסי למכונית." קולו היה קר כשהוא מפנה לי את הגב ונכנס לאוטו שחור ג׳יפ גדול מסוג לקסוס שלא נראה כלל צבאי.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי אותו בקור לאחר שחגרתי חגורה.
"אנחנו הולכים לבצע משימה די חשובה, כפי שאת יודעת אני שכיר חרב פה ואני צריך שתעזרי לי במשימה שלי." קולו היה רגוע.
"מה אתה רוצה שאני אעשה אני לא דוברת ערבית ואני לא בעלת נשק צבאי או סנייפרית." אמרתי לו בהלם מזועזעת שהוא מעז לקחת אותי בכלל למשימה.
"לגבי זה אין לך מה לדאוג." הוא אמר מסתכל עליי בקור.
"לא לדאוג אתה לוקח אותי לארגון טרור ואתה אומר לי לא לדאוג?" שאגתי עליו בזעם.
"לירז, תתמקדי במשימה תקשיבי לי, לך יש את הנשק הכי חזק את לא צריכה רובה. אני זה שידבר עם האויב ואת תעשי את המשימה שלך אני סיפרתי להם שאת אחות שלי. מה שאת צריכה לעשות להשתיל את הרעל נשיקת לילית. תפיצי את המגפה אצל הבכירים, את תטפלי בהם בזמן שהם יתקיפו אחד את השני." הוא אמר לי בקול קפוא מסביר לי את המשימה.
"אתה נורמלי ואיך נצא משם בחיים?" שאגתי עליו בזעם.
"ד״ר יזראילוב פה אני סומך עלייך שתכיני נוגדן בשבילנו עכשיו, כשכולם ימותו כמו זבובים." הוא אמר בחיוך זחוח. "יש לך שעתיים וחצי." הוא אמר לי גורם לי להסתכל עליו בזעם.
"אתה לא נורמלי היית צריך להודיע לי מראש אתה חושב שזה קל להכין את זה? זה לוקח זמן להכין את הנוגדן הזה אתה אדם מטורף." אמרתי לו בכעס הוא תפס את כתפי בכוח אוחז בה בעוצמה.
"בשביל אחת שהצליחה להרעיל את עצמה את צריכה לדעת איך מזרזים תהליכים כאלה." הוא אמר מחזיק בכתפי חזק נועץ ציפורניו בהם. הסתכלתי עליו בהלם מאיפה הוא יודע את זה? זה לא יכול להיות הוא סיפר לו?
"מה את חושבת שאני לא ידעתי על זה?" הוא שאל בחיוך ציני. "עכשיו מי מבין שנינו מטורף ומי מאיתנו מפר הבטחות?" הוא שאל בקול קר מלא זעם וארס גדול.
"מה אתה מנסה להוכיח בזה עדי אטיאס? אתה לא יודע על מה אתה מדבר. אתה לא יודע מאית על מה שקרה אז. על איזה הבטחות אתה מדבר? מה אתה בכלל יודע עליי? אם אתה חושב שאני אותה האחת שהכרת פעם, אני מזכירה לך שוב אני לא אותה לירז היום אני אדם אחר. אז אין לך שום זכות לשפוט אותי כי עדיין לא היית בנעליים שלי." עניתי לו בחדות רתחתי כל כך איך הוא מעז בכלל לשפוט אותי. הוא הרס אותי ריסק אותי ועכשיו הוא מעז לבוא אליי בתלונות בכלל.
הגוף שלי מצולק יותר בגללו הידיים שלי מצולקות בחתכים. הייתי בתת משקל רציתי לצרוח עליו רציתי לטלטל אותו. אבל שתקתי עצרתי את הזעם, והכאב שחשתי ניסיתי לשמור על המסכה הסדוקה של לירז הישנה. השתתקתי כשהוא נוהג במהירות ואני מתחילה לעסוק במבחנות שהוא הועיל בטובו להכניס לרכב ביחד עם החומרים הדרושים.
"תיסע לאט יותר אני צריכה יותר זמן לזה." קולי היה קר הוא הוריד את ההילוך כשאני מתמקדת בעבודה. עבדתי בשקט כשבתוכי הכל געש רציתי לצעוק לתלוש לו את השיערות להרביץ לו. הוא גרם לי לשנוא אותו יותר לא ציפיתי שזה יקרה. עבדתי בריכוז מקררת את הלב שלי את הראש שלי הייתי חייבת לצנן את הכל לזרוק את הכל עמוק עומק מאחורי מוחי. הייתי חייבת להיות מחושבת ולהתמקד במשימה. עבדתי כשאני ריקה מכל תחושה למרות שבתוכי עמדתי להתמוטט רעדתי מבפנים העולם שלי עמד להתרסק שוב. הזיכרונות היכו אותי חזק אחד אחרי השנייה מה שעשיתי כל יום ביום שעה אחת ביום. הרעלתי את עצמי בשקט בלי שאף אחד ירגיש אחר כך הייתי עוצמת עיניים מדמיינת את הפנים שלו. מדמיינת את עיניו החומות מביטות בי בחום אוהבות שמחות. ואותו החיוך היפה היה מתנוסס על השפתיים שלו שהיה נותן ביטחון. הייתי מדמיינת אותו מחבק אותי בחוזקה ריח נשימתו והבושם שלו היה ממלא אותי כמו אז. אחר כך הייתי מרסקת את הכל סביבי וחותכת את עצמי במלוא הכוח עד שהרגשתי חיה.
"את סיימת?" הוא שאל אותי אחרי שעה וחצי כשאני מחזיקה את מבחנות. הרמתי את ראשי כשאני מרוקנת את זיכרונות.
"כן, סיימתי." שמרתי על קול קר בקושי אפילו באוזני קולי נשמע חלול. מסרתי לו את המבחנה שלו. "תשתה את זה עכשיו." לקחתי את שלי מחזיקה במבחנה עיניו ננעצו בשלי במבט ריק. כשהתכוונתי לשתות שתיתי בלגימות ארוכות מתעלמת ממנו. הרעל היה מתוק אז ומר עד כאב אני זוכרת איך שכבתי על החוף מסתכלת על הכוכבים בלילה מרגישה מטושטשת. כאב לי בכל מקום בגוף כאבה לי הנשמה יותר אבל מה שהיה משכח את הכאב הדמיון של פניו שהיו חמות כעת מביטות בי קרות. היו רגעים שהייתי מאבדת את פניו מזכרוני הייתי צורחת חותכת את עצמי רק בשביל להרגיש שאני חיה.
הצרחות הכאב והזעקות שלי היו נשמעות לים ה׳ שמע הכל. אבל מי שאהבתי בכל ליבי אז לא שמע אותי הוא דרס את ליבי ודרס את הזכרונות הכל זרק ביחד איתי מצוק גבוה. עכשיו הרגשתי ריקנות כלום מעבר לזה, הרגשתי ריקה מכל רגש כלפיו לא הרגשתי כלום. רציתי רק דבר אחד ייחלתי לי לסיים את המשימה ולשרוף את העבר באש. החום ברכב היה חזק הרגשתי את גופי עולה באש הפנים שלי היו סגורות בפניו תחת רעלה חונקת, שנאתי אותה רציתי לשרוף אותה על מנת לנשום. הרגשתי סחרחורת ראשי כאב נורא הרגשתי חריקה חזקה פתאום עפתי קדימה הוא עצר את הרכב בחריקת גלגלים. היינו עדיין באמצע מדבר החם הזה ידו החזקה תפסה את כתפי בכוח.
"מה אתה עושה?" שאלתי אותו בזעם מבולבלת הוא סיבב את פניי עליו בכוח. והסיר את הרעלה מפניי חושף את פניי לפניו. עיניו הביטו בי בוחנים את פניי. כשהוא זיהה כתמים אדומים על עור פניי סביב צווארי.
"ידעתי שמשהו לא בסדר מה את לעזאזל עשית!" הוא שאג אליי בזעם.
"גם לך יש את הסימנים האלה." אמרתי מתנשפת בקושי מסמנת לו על הפנים שלו.
"מה עשית לכל הרוחות?" הוא שאג אליי בזעם. "החלטת להרעיל אותנו!" הוא שאג פותח את החלונות נותן לרוח הקרה להיכנס מבעד לחלונות הפתוחים.
"לא, זו תופעת לוואי בגלל שהמערכת החיסונית של הגוף לא רגילה לכוח כזה של נוגדן." לחשתי מתנשפת נחנקת מהחום גופי עלה באש.
"מה יהיה עכשיו יזראילוב?" הוא שאל אותי במבט קר.
"נעצור כאן עד שהנוגדן יתחיל להשפיעה, אני ממליצה לך לנוח כי זה עומד לכאוב. מכיוון שבטוב ליבך לא הועלת להגיד לי מוקדם יותר על המשימה על מנת שנתכונן כראוי. עשיתי זאת בדרך הקצרה אטיאס ועכשיו בוא נהנה מהגיהינום." אמרתי בכוחותי האחרונים כשאני מרגישה סחרחורת.
"כמה זמן זה ייקח?" הוא שאל אותי.
"שלוש שעות לכן, תגיד לארגון שאתה מתעכב." אמרתי מתה להסיר את החולצה.
"לעזאזל," הוא לחש מפעיל את המנוע.
"מה אתה עושה לא תוכל לנהוג ככה." אמרתי לו בעייפות.
"למקום שבו לא ימצאו אותנו ולא נמשוך תשומת לב מיותרת." הוא נהג במהירות למקום ריק מאנשים לעבר צוקים רחוקים.
"זה הולך לכאוב." לחשתי מורידה מעצמי חגורה בטיחות הורדתי את המושב לשכיבה מתחילה לאסוף את השיער בגומייה בכוח.
"מה את עושה?" הוא שאל.
"תוריד את החלונות השחורים." הוראתי לו.
"מה את עושה לעזאזל?" הוא שאל אותי תופס את ידי עוצר אותי.
"מונעת מעצמי להתמלאות בזעה, אחרת יחשדו בנו תסתובב ואל תעז להסתכל עליי." עניתי לו בקור הסרתי מעצמי את השמלה שלי כשאני נשארת בחזייה ותחתונים פשוטים שחורים. ראיתי אותו עושה את אותו המעשה מסיר מעצמו את הבגדים השחורים שלו, הוא הסיר את החגורה ממכנסי ג׳ינס שחורים וחולצה שחורה. עיניו ננעצו בגופי למרות מה שאמרתי בוחנות את גופי בזלזול. "אין גם על מה להסתכל פה." הוא אמר בחיוך ציני.
"יופי אני שמחה לדעת." עניתי לו בחיוך ציני משלי נשכבת על מושב. עיניו פתאום ננעצו בסימנים החיוורים על הידיים חתכים כסופים באור היום, ובגופי הדקיק שהצלעות בו בלטו באזורים שהצלעות פסים עדינים קישטו את עורי. כשניסיתי להתאבד אחרי שבועיים שהוא עזב וגל מצאה אותי בבית וטיפלה בי. הוא התקרב אליי פתאום תופס את ידי בכוח בידו החזקה עיניו בחנו את ידי בזעם לא מפספס אף צלקת. לא פספס אף פצע שכאב במשך ארבע שנים כל סימן כל דמעה וכאב שהרגשתי היו חשופות בפניו.
"מה אתה עושה?" שאלתי בגיחוך קר מנסה לשמור על ריחוק להראות שזה לא משפיעה אליי. ניסיתי להחזיר את ידי אבל הוא חיזק את אחיזתו.
"מה זה מה עשית עם עצמך? מה זה צריך להיות?" הוא שאל בקול נמוך ומלא זעם קול מצמרר.
"זה לא עניינך אטיאס." עניתי לו בקול קפוא מנסה להרחיק את ידי.
"את מטורפת תסתכלי על ידיים שלך לירז מה עשית לעצמך?" הוא שאג בזעם כשידיו החזקות כולאות את שתי ידי.
"את חותכת? תעני לי כמה זמן את עושה את זה לעצמך?" הוא שאג אליי בזעם. "כמה זמן את מנסה להרוג את עצמך?" הוא שאג אליי מושך בידי חזק יותר כך שפנינו יהיו קרובים סנטימטרים בודדים. עיניו החומות דבש נצצו בזעם כשהביטו בי עצמות לחייו היו נוקשות כמו לסתו.
"מה זה עניינך אתה בשבילי כלום אטיאס. שתחרר ממני כי אתה לא תשמע ממני כלום, לך אני לא חייבת כלום." עניתי לו בקור. "אמרתי לך אני לא אותה האחת שהכרת לפני שנים." שאגתי עליו בזעם משתחררת מידיו אבל הוא תפס את גופי חזק מצמיד אותי עליו.
"תעני!" הוא שאג בזעם. "תעני לי יא משוגעת כמה זמן את חותכת את עצמך? כמה זמן את מתעללת בעצמך?" הוא שאג אליי מטלטל את גופי תופס את פניי מכריח אותי להסתכל בעיניו.
"כמה שכואב." עניתי לו בקול קפוא. "עכשיו תרחיק ממני את הידיים שלך אל תסתכל אליי תסתכל על עצמך." קולי היה יציב סימנתי לו על הצלקות שלו צלקות עדינות זהובות. ראיתי את הצלקת הישנה שהוא חקק על גופו לפני שנים השם שלי היה כתוב שם בבירור ״לירז״, ראיתי משהוא נוסף מוזר זה היה חזק כאילו קרע את הבשר שלו היה שם משהו נוסף הוא הסתיר אותו מפני. הסתכלתי בעיניו רועדת בתוכי.
"הצלקות שלי ממלחמה ושלך הם מפגיעה בעצמך." הוא ענה לי בקור.
"מה אתה מסתיר שם?" תפסתי את ידו באה להסיר לפני שהספקתי לעשות את זה מצאתי את עצמי שוכבת על המושב. כשהוא מאליי עיניו הביטו בפניי פתאום הוא קרס אליי במלוא עוצמתו.
"הי אתה מוחץ אותי עדי!" צעקתי בזעם מנסה להשתחרר ממנו. הוא התנשף בכאב גופו כיסה את גופי, הוא שכב אליי גופי הרגיש כבר את תופעות הלוואי רציתי לצרוח. אבל נשכתי את שפתיי עוצרת את עצמי. הסתכלתי עליו כשראשו זרוק על צווארי. תפסתי את פניו מסתכלת על הסימנים שהופיעו על צווארו הם היו כתמים אדומים, נגעתי בסימנים עוקבת אחריהם.
הוא אלרגי לאיזשהו חומר מה זה? זה לא אמור להיות ככה.
"עדי תתעורר עדי." ניערתי אותו מנסה להעיר אותו.
"מה את רוצה?" הוא שאל בקושי מתנשף.
"אני צריכה שתתרכז עכשיו למה אתה אלרגי?" שאלתי אותו מחזיקה את פניו מכריחה אותו להסתכל בעיניי. פניו היו חיוורות צהובות ואישוניו לא נראו טוב.
"מה זה משנה עכשיו?" הוא שאל אותי בקול עייף.
"זה משנה תענה!" עניתי לו בתסכול מנסה לחשוב מבעד לכאב.
"לירז את היית איתי לפני שנים לא שמת לב שאני לא נוגע בכדורים מסוימים שהם פניצילין." הוא לחש בקושי עיניו נעצמו ראשו נשמט על צווארי. עצמתי את עיניי מנסה להיזכר באיזה רכיבים היו בתוך פניצילין היא בניה מהטבעת הבטא לקטמית שבתוכה קיימים כמה חומרים נוספים וביניהם ציסטאין יש לו קשר דיסולפידי בחלבונים הם עלולים ליצור אלרגיה. הם אחד התופעות הלוואי של פניצילין חלבונים מסוימים. ואני השתמשתי באחד מהם תיול. שיט זה זה אני חייבת להכין לו נוגדן לטפל באלרגיה שלו. הסתכלתי על הסימנים שהחמירו והוא התחיל לחרחר. הזזתי אותו בקושי תופסת את המבחנות כשגופי מתחיל להגיב לתופעות לוואי הרגשתי את הכאבים מזמן. אבל ניסיתי להתעלם מהם ידי רעדו כשאני עובדת במהירות חושבת על כל טיפה וטיפה.
"לירז." שמעתי אותו קורא בשמי התעלמתי עובדת על מבחנה. אחרי פחות מרבע שעה סיימתי לעבוד התקרבתי אליו מניחה על שפתיו את הנוזל. הוא שתה את כולו בשקיקה השכבתי אותו על מושב הנוסעה. כשאני מרגישה בעצמי כאבים וסחרחורות נפלתי על המושב הנהג מתנשפת מכאבים. שלאט לאט הפכו לחזקים יותר רציתי לצרוח אבל נשכתי את שפתיי עד זוב דם. עצמתי עיניים סובלת בשקט מתפתלת מכאבי הגיהינום האלה. חייכתי לעצמי חיוך קר ברגע האפל הזה נזכרת בכל מה שעברתי עד היום. בגלל הדמות של לצידי הגיהינום שהוא הביא אליי. השקרים והבגידה שקיבלתי ממנו לא מנעו ממני אז לסלוח לו ולאהוב אותו עד כאב. עד שהוא שבר אותי סופית רציתי לצחוק ברגעים הכואבים האלה זה כלום לעומת מה שהוא עשה. צחקתי צחוק קר צחוק חסר כאב צחוק חזק מעומק נשמתי. צחקתי על איך נענשתי משמיים ברגע שפגשתי אותו שוב הינה הוא פה שוכב חסר הכרה. ואני מצילה את חייו מצילה ממוות בטוח ואני משמשת לו כנשק קטלני. ואיך שקברתי את הלב שלי במים הקפואים ההם כשראיתי אותו יפיפה עוצמתי עומד מולי. והלב שלי קפא באותם רגעים שראיתי אותו מרוצה מעצמו חי. צחקתי צחוק ציני כל כך באותם רגעים הכאב לא היה חשוב לא הרגשתי אותו. עד שעיניי נתקלו בצלקת הישנה שאותה דאג לפני שעה להסתיר ממני בכזה חירוף נפש. התקרבתי אליו הסתכלתי יותר טוב אליה עכשיו. נגעתי בה בעדינות רואה את החלק המוסתר עיניי נפתחו בהלם. הבשר היה קרוע משהו נוסף הוא הסתיר אותו מפני ׳אהובתי היחידה עד המוות שלך.׳ הסתכלתי על חריטה הקשה והכואבת הזו על גופו. החזקתי את פי בכדי לא לצרוח הדמעות עמדו בעיניי. הסתכלתי עליו בהלם כאב לי כל הגוף עלה באש מכאב. הצרחה שעמדה בגרוני יצאה כלחישה כואבת. ידי רעדו רציתי לצעוק להכות אותו הוא משקר. זה שקר הוא לא מסוגל לאהוב אותי הוא הרס אותי אני שונאת אותו. רציתי לחתוך עכשיו ידי הרועדות חיפשו בתא הכפפות את הסכין בכל מקום. עד שמצאו את הסכין והתכוונתי לחתוך יד חזקה תפסה את ידי ותלשה את הסכין מידי זורקת אותה מאחור.
"מה את עושה?" הוא שאל בקול נמוך ותקיף.
"זה לא עניינך." עניתי לו בקור משחררת את ידי מידו אבל הוא תפס את ידי בחוזקה.
"מה לעזאזל את חושבת שאת עושה זה ענייני כי את תחת פיקוחי בצבא." הוא שאג בזעם מסתכל עליי.
"פיקוח? אני לא אחת החיילות שלך אני אזרחית אתה שוכח זאת." עניתי לו בזעם כשחיוך קר על שפתיי.
"את שוכחת את במשימה גוייסת על מנת לעזור למדינה." הוא ענה בחדות רציתי לצחוק לו בפנים. לעזור למדינה? אני לא מסוגלת לעזור לעצמי ואני צריכה לעזור למדינה.
"אני זאת המדינה אם לא שכחת אזרחית חופשייה." עניתי לו בקור. "אתה לא תנהל אותי שמעת!" שאגתי בזעם הוא תפס בפניי בכוח לפני שהבנתי מה קורה שפתיו היו על שלי. נושקות בכוח את שפתיי מפילות אותי על המושב נושקות בכוח אגרסיביות חזקות הסתכלתי עליו מבולבלת. שפתיי היו קפואות כשהוא מנשק אותי לשונו חדרה אל פי משחקת עם לשוני. הוא נישק נכנס אליי שוב ידיו החזיקו את פניי קרוב אליו. הריח שלו מילא אותי נכנס לי אל הלב הריח שבעבר הייתי מכורה עליו. האוויר לא הגיעה אליי הכל היכה בי כמו מכה חזקה. כששפתיו המדהימות מנשקות אותי בפראות הכאב שהוא השאיר מילא אותי כל מה שהוא עשה באותו הלילה ואיך שהוא עזב אותי. הדמעות מלאו את עיניי זה יותר מדי אני לא יכולתי לקבל את הנשיקות שלו. ניסיתי להרחיק אותו מעצמי כשהוא לא נתן לי לעשות את זה התחלתי להכות אותו חזק. הכיתי אותו חזק בחזה מרחיקה אותו מעצמי כשהדמעות זולגות מעיניי.
"תתרחק ממני אל תתקרב אליי יותר בחיים." צעקתי בזעם.
"לירז-" הוא התחיל להגיד את השם שלי.
"תפסיק השגת את מה שרצית שברת אותי אז הצלחת לנקום בי בצורה הכי טובה שיש." עניתי לו בחיוך קר קטן כשהכל כואב בתוכי.
"לירז אני מצט-" הוא התחיל להגיד.
"לא! אני לא רוצה לשמוע תניח לי!" אמרתי מרחיקה אותו מעצמי אבל הוא לא נתן לי להתרחק הוא חיבק אותי חזק כשאני מכה אותו לא רוצה אותו.
"לירז-" הוא התחיל שוב להגיד את שמי לא משחרר אותי כשאני רק מכה אותו בכל כוח.
"לא תניח לי אני לא רוצה לשמוע נו כבר תפסיק עם זה! נו תצא לי מהלב עד שהתגברתי הנה שוב אתה חוזר. אני לא צריכה אותך תצא לי מהלב תצא לי מהנשמה אתה לא אוהב אותי. אתה שקרן אתה אף פעם לא אהבת אותי באמת." צעקתי עליו דוחפת אותו ממני.
"לירז אני-" הוא התחיל להגיד.
"אתה שאלת מאיפה הצלקות האלה? אלה הצלקות שלך הראיתי לו אותם. זה ההרס שאתה השארת הרסת אותי עדי אטיאס אני לא רוצה שתתקרב אליי אני לא צריכה כלום ממך. בגללך רק סבלתי אתה גרמת לי רק סבל אחד גדול אני לא רוצה אותך בחיים שלי לא רוצה ממך כלום יותר. חיכיתי לך יותר מדי זמן יותר מדי זמן כל ערב כמו פטתית הייתי מחכה לך שמה. במקום הארור הזה שפגשתי אותך ובמקום הארור הזה שהכל החלטת לסיים." צעקתי עליו בזעם כשהוא לא נותן לי להתרחק מעצמו. "אתה יודע עד הרגע האחרון האמנתי שאתה אוהב אותי. בכל נשמתי אהבתי אותך חשבתי שאני זו שלא בסדר הייתי מוכנה להעניש את עצמי. הענשתי את עצמי יותר מדי זמן אתה יודע למה סילקו אותי מהצבא?" שאלתי אותו בחיוך ציני.
"לירז-" הוא התחיל להגיד מסתכל בעיניי עם עיניו החומות דבש.
"לא עדי אטיאס אתה תשמע את זה, אני סולקתי מהצבא כי הרעבתי את עצמי כי ניסיתי להרוג את עצמי. מה שאתה עכשיו רואה זה סביר לעומת מה שהייתי ניסו לאשפז אותי כמה פעמים ברחתי. רק בפעם האחרונה כשקפצתי באותו המקום מהצוק גל הצילה אותי. אותה גל החברה הכי טובה שלי, התעוררתי רק אז ועדיין לא יכולתי לשחרר אותך. רק אז כשהרעלתי את עצמי ומור מצא אותי עם דניאל וברחתי משם. רק אז הבנתי שאתה לא אהבת אותי חלקיק ממה שאני אהבתי אותך. לא היה לך מאית הרגש שהיה לי כלפיך. הכל התנדף הקסם שלך התנדף הכל נעלם-" סיפרתי לו בזעם את הכל הוא הסתכל אליי כסובל.
"תסתמי!" הוא השתיק אותי כשהוא מחזיק בפניי. "את זאת שהרסת הכל את הלכת לעדן לוין." הוא אמר בזעם. צחקתי לו בפנים הכאב היה חזק מדי.
"אני לא אפתח את זה שוב עדי אטיאס אני רוצה רק שתניח לי. אני לא רוצה אותך יותר תשאיר את העבר קבור שם." עניתי לו.
"לא אישה אם כבר פתחת את זה את בעצמך!" הוא אמר תופס אותי מצמיד אותי עליו. "את נישקת אותי באותו יום בחדר אחרי שנים את זו שהתחלת בזה." הוא אמר בחיוך זחוח. "את רוצה אותי כפי שאני רוצה אותך." הוא אמר מסתכל בעיניי.
"אתה טיפש חסר אמביציות חסר כל היגיון. מה שהיה שם רק ניסיתי להוכיח לך נקודה שמור הוא בן זונה." אמרתי מרחיקה אותו.
"ועוד דבר אני לא רוצה אותך, כי הרגשות שלי כלפיך כבו באותו יום. תפסיק עם זה אני שונאת אותך יותר מדי בשביל לתת לך לגעת בי. אתה לא תיגע בי עוד אטיאס אני יותר לא מאמינה למשחקים שלך, אתה זה שבגדת בי עם הלנה אם היית מספיק חכם היית מגלה את האמת. אתה לא רצית בה אתה חיפשת תירוץ לסיים את זה עדי שנינו יודעים זאת יותר מדי טוב. כמו שאומרים בת ים ודולפין לא יכולים להיות זוג." עניתי לו בקור מתלבשת לבשתי את השמלה הפשוטה שלי בלבן צנועה יחסית. הרגשתי את נשימתו על צווארי ליבי האיץ את הדופק.
"בת ים ובן אדם הם זוג." הוא אמר קרוב לאוזני כששפתו טיילה על צווארי. "את תהיי שלי את לא תהיי עם אף גבר שהוא לא אני." הוא לחש.
"זה לא יקרה הפעם מאוחר מדי אתה לא תשחק בי יותר. אני כבר לא שלך הייתי שלך באותו לילה הייתי מוכנה להיות שלך לנצח אתה בחרת לעזוב אותי. אני זרקתי את כל הבטחות שלך לאגם ההוא עדי אטיאס זרקתי אותו ביחד איתך." עניתי לו מסדרת את שמלתי כשאני אוחזת ברעלה הזו שוב. באי רצון מובהק באתי ללבוש אותה הוא תפס אותי כך שישבתי על ברכיו.
"נכון זרקת אבל אני תפסתי." הוא אמר כשפתאום אותה טבעת שהיתה בקבוקון נמצאה ושם היה עוד דבר. ראיתי אותו ענודה על אצבע שלי שוב אחרי תקופה ארוכה שלא נגעתי בה.
"איך?" שאלתי אותו.
"את לא תוכלי להוריד אותה יותר ואם תרצי להוריד תצטרכי להוריד אותה ככה." הוא לחש מנשק אותי נשיקה עמוקה.
"את שלי ורק שלי." הוא חייך חיוך זחוח שלו ונישק אותי חזק יותר ממוקדם. אני רק הייתי בהלם לא שוב לא שוב עדי אטיאס.

המשך יבוא....