תלמד אותי לשחרר אותך אהובי (כבשתי אותך עונה 2)

פרק 43: אני לא עצמי שמיים בודדים לא רואה אף אחד

•עדי P.O.V•
אחזתי בראשי בחוזקה ראשי התפוצץ ממחשבות ומאינגובר, מה לעזאזל עשיתי? למה שתיתי כל כך הרבה. מה עבר בראש המטורף שלי למה הגעתי אליה הביתה? ולמה בכלל אני פה? אני משוגע? אני חייב לעוף מפה בוא נחשוב איך אעשה את זה. חיפשתי את בגדי. לאן הם לעזאזל נעלמו?
"מחפש משהו?" שמעתי את קולה הקפוא חד כמו סכין. הסתובבתי רואה אותה יושבת על המיטה עיניה החומות שחרחרות כאש הביטו בזעם טהור. הבטתי בה במבט חד משלי הייתי מוכן לעוף מכאן.
"מה שהיה אתמול-" התחלתי להגיד לפני שהספקתי להשלים משפט הרגשתי סטירה חזקה על פניי. היא ניצלה את עצם העובדה שאני עדיין אחרי אינגובר ולא ממש ערני היא התקדמה אליי מפילה אותי על המיטה עיניה היו מלאות זעם.
"מה שהיה אתמול יהפוך עכשיו לגיהינום בשבילך." היא השיבה בכעס. "אני מבטיחה לך, מה חשבת לעצמך שבאת לפה? חשבתי שאתה אוהב את אודליה?" היא עלתה מעליי כשפניה קרובות לשלי. הבטתי בפניה היפיפיות והשנואות שומר על קור רוח. "עדי אתה עומד לשלם מחיר יקר מאוד על מה שעשית." היא אמרה בקול מפתה לפני שהספקתי להבין זעקה בקעה מפי. זונה היא בעטה לי בביצים לפני שהספקתי בכלל להגיב.
"זה על שהבהלת את הבן שלי." היא אמרה בקור. "מה חשבת לעצמך שבאת אליי הביתה שיכור!" היא צעקה אליי. "תענה לי יא חתיכת מנוול מה איבדת אצלי?" היא צעקה אליי בזעם.
שמעתי מישהו מטלטל את הדלת ראיתי אותה נעולה. "מה אתה רוצה עדי אמרת לי להניח לך! הנחתי לך נתתי לך ללכת לבחורה שלך לא הפרעתי לך. עמדתי במילתי הבטחתי למחוק אותך מחיי? מה פתאום אתה מרשה לעצמך להופיעה כאן שיכור לריב מכות עם אבא שלי. לבזות אותי מי אתה חושב שאתה?" היא צרחה עליי בזעם אוחזת בפניי. "מה אתה עושה כאן צא לי כבר מהחיים נמאס לי ממך! אני לא רוצה אותך יותר, אחרי אתמול הבנתי מי אתה מזוכיסט ארור אתה נהנה להתעלל בי. אני לא רוצה אותך בחיי צא לי מהחיים אני לא צריכה אותך יותר, חשבתי אז בטיפשותי שתחזור בעצמך שיש לך מקום בלב בשבילי. אחרי אתמול הבנתי שאין לך מקום בלב, הבנתי שאתה לא ראוי לי גל צדקה אני ראויה לטוב יותר ממך. אני ראויה לגבר שיכבד אותי ויאהב אותי לגבר שיבטח בי ואתה לא האדם הזה." היא אמרה בקרירות עיניה הביטו בי בחוסר רגש. "נגמרו הימים שבהם נתתי לך לפגוע בי נגמרו." היא אמרה זורקת לעברי את בגדיי. "תתלבש ותסתלק מכאן, אני לא רוצה ממך עוד כלום אתה גאווה סרוחה שלא שווה כלום." היא אמרה לי. לבשתי את בגדי לא אומר מילה אני לא רוצה בה. אז למה כואב לי כל כך לשמוע את המילים שלה. למה המילים שלה דוקרים אותי כמו אלף חרבות.
"אני לא ביקשתי ממך להופיעה בחיי שוב, לא ביקשתי ממך את לא מניחה לי בעצמך. לא היית צריכה לקבל את שרית בביתך לא היית צריכה לקשור את עצמך עליי, אז אל תבכי לי פה שאני גבר לא ראוי לך. כי לא התכוונתי להיות ראוי בשבילך אני מיועד למישהי אחרת. תשמרי ממני מרחק תפסיקי לדבר עם אמא שלי תפסיקי את הקשר הזה, אם את באמת רוצה להמשיך הלאה ולהשאיר אותי מאחורייך." השבתי לה בחדות עדיין רותח אליה מלפני לעזאזל איזה יום היום בכלל? כמה ימים אני ככה. "אני רק על דבר אחד מתחרט מעומק נשמתי שפגעתי בהוריך." אמרתי בחדות. "הייתי שיכור מדי על זה אני מתחרט עדיף והייתי נשאר בבר." החרטה עדיין היתה בי.
"הי אתה!" היא צעקה בזעם מתקדמת עליי אוחזת בכתפי. "יש בך טיפה אנושיות אתה באמת כל כך אטום? מה נהייה ממך?" היא שאלה מטלטלת אותי. "אתה באמת כזה בן זונה?" היא שאלה כלא מאמינה. "אתה בטוח שאתה אותו הבחור שהתאהבתי בו אז? אותו בחור עם הלב הטוב שלו? אתה אומנם דומה לו בחיצוניות שלך אבל בפנימיות שלך אתה חלול." היא אמרה בזעם.
"כל אחד נושא את שלדים שלו לירז. אני כבר אמרתי לך אני לא אותו אדם שהייתי אז." השבתי לה מרגיש את גבי הבוער באותו כאב מוכר. נלחמתי לעצור את אותם תמונות שרציתי לשרוף הרגשתי את ראשי מתמלא הצרחות הדהדו במוחי שבקעו מגרוני הרגשתי איך גרוני מתייבש כמו אז. "בוא נמתח את הרגליים של היהודי הזה עד יקרעו." שמעתי את קולו השטני של הטמג׳א. "אתה בטוח שאתה לא רוצה להתאסלם?" הוא שאל בחיוך זדוני. ירקתי דם מתעלם משאלתו הם מתחו את רגלי על גבי הלוח צרחה בקעה מגרוני. ככה שעות ארוכות התעללו בגופי. "אף אחד לא יציל אותך הישראלים לא יעזו להילחם נגד המדינה האיסלמית, תתאסלם יהודי ותינצל מן המוות. לא תתאסלם תמות על פי צו הנביא." הוא המשיך להגיד לי. התעלמתי מתמקד בכאב. "אני יהודי נולדתי ויהודי אמות לא יעזור לכם." לחשתי בקושי. כשהם עברו לעינויים אחרים מפוצצים אותי מכות ופושטים את עור גבי. "עדי!" הרגשתי יד נוגעת בי. שמעתי את הקול מחזיר אותי מהתמונות הישנות למציאות הרחקתי את מגעה ממני. אם אני שומע אותה אני בטח שוב בהזיות, לא רציתי להיזכר באותם ימים בשבי שנתתי לדמיונות שלי אליה למלאות כל חלל כואב בתוכי. פגשתי בעיניה בוהות בי בהפתעה מבולבלות. היא התקדמה אליי מרימה את ידה עשיתי צעד אחורה. "אתה לא תצא מכאן בחיים, אתה לא תראה את הבחורה שאתה קורא בשמה בלילות. אותה האחת שאתה חולם אליה היא לא תזכור אותך, אתה תמות כאן בלי אישה בלי המשכיות. בתור יהודי ארור עם גורל אכזר חזיר כופר." שמעתי אותו לוחש לי חלד. עיניי נעצמו פניה הרכות הופיעו שוב בחיוך ובאותו צחוק. "עדי אני אוהבת אותך, ואוהב אותך לנצח אלה לא מילים זו הבטחה." שמעתי את קולה הרך הרגשתי את ליטופיה דימיינתי את טעם שפתיה את הנשיקות מאותו הלילה שעשינו אהבה.
"עדי," שמעתי את קולה של לירז מחזיר אותי. התרחקתי ממנה לא רוצה במגע שלה לא רוצה לחלום אליה לא רוצה להרגיש את הבוגדת הזו שמילאה את לילותיי באשליות על אהבה. "עדי מה עובר עליך?" היא ניסתה להבין הייתי צמוד לקיר. דחפתי אותה מתכוון לצאת מהחדר. היא קמה מתקדמת אליי. "עדי ששש זאת אני לירז." היא התקרבה אליי ברוגע. תפסתי בזרועותיה בכוח. "אני יודע מי את ואני יודע מי עומדת מולי. אל תתקרבי אליי אני לא רוצה אותך בחיי." אמרתי בקול נמוך ומאיים משחרר אותה. "תפתחי את הדלת עכשיו." שאגתי בכעס.
"לא, קודם כל תסביר לי מה עובר עליך?" היא אמרה בכעס מתקדמת אליי.
"לא עניינך תפתחי את הדלת או שאשתמש בשיטות שלי." אמרתי בקול נמוך.
"לא." היא ענתה לי גורמת לי יותר לרתוח.
"תפתחי את הדלת המזוינת הזו לירז." שאגתי בזעם אליה. מתקדם אליה בא לחטוף ממנה את מפתח. כשאני מנסה לקחת ממנה את המפתח לפני שהספקתי הרגשתי משהו דוקר אותי בצוואר. "ששש תישן יקירי, אתה צריך את זה." היא לחשה לי כשפניה נעלמות בצללים חשוכים.