תלמד אותי לשחרר אותך אהובי (כבשתי אותך עונה 2)

פרק 12: המפגש

•לירז P.O.V•
הגשם טפטף חוץ מקולות הנשימה שלנו לא הייתי מסוגלת לשמוע דבר. גופי רעד בתוך החורף הזה, הוא לא כאן כנראה השתגעתי אין מצב שהוא כאן. אבל החום הצורב של גופו הנשימות החמות שלו על פני היו כה אמיתיות. "את לא עומדת אף פעם בהבטחות שלך." קולו היה קר כל כך הוא היה זר לי עכשיו הוא היה שונה. לא של הנער שאהבתי הקול שלו היה גברי יותר וחזק יותר. לא היה לו את אותם עיניים חומות חמות שהיו מלאות באור הזה שחימם וניחם תמיד.
"אני עומדת במה שיש לו ערך גדול יותר עבורי." עניתי לו בחדות מנסה לא להישבר מולו.
"למה את רועדת כל כך? אני רואה שהשנים לא הטיבו איתך." הוא אמר בחיוך זחוח שובר אותי. מזכיר לי את ימי הגיהינום שאני עוברת בגללו. את הלילות ואת הימים שחיכיתי לו שם בים איפה שנפגשנו לראשונה איפה הזלתי דמעות על הכאב שהשאיר. הוא כל כך יפה מולי עכשיו בלי אף שריטה איך לא רואה שאני כבר לא אותה לירז החזקה של פעם. לא אותה הנערה שגם כשהיה דוקר אותה במילים עוקצניות וחדות שלא נשברה אף פעם. עכשיו שבורה מרוסקת כתוצאה מההרס שהוא גרם לי.
"העיקר הם הטיבו איתך עדי אטיאס." אמרתי בקול קר. עיניו הפכו לכהות יותר וקפואות יותר.
"כל אחד משלם כפי שמגיע לו לא ככה לירז?" הוא שאל אותי בחיוך קר עוד דקירה כואבת.
"לעבר שלנו אין משמעות כמו שלעובדה שאנחנו מכירים. תשחרר אותי וכל אחד ילך לדרכו." אמרתי לו בקול קפוא הוא חייך חיוך ציני.
"למה דווקא נוח לי ככה? לאן את ממהרת יש לך עוד הרבה זמן לברוח." הוא אמר בחיוך זחוח וקר כל כך.
"מה איבדת פה מה אתה רוצה ממני?" שאלתי אותו כשפניו היו קרובות עדיין לשלי חקרתי את פניו שהיו יפות עד כאב. כל כך כאב לי גופי בער ליבי בער בגחלים קשים שרף לי להביט בו. הדמעות עמדו בעיניי אבל לא רציתי לתת לו את התענוג לראות אותי מרוסקת. אני גם ככה כבר מרוסקת.
"אני רואה שאין לו משמעות כבר, אני כאן מסיבות אחרות אל תדאגי לא בשביל להחזיר אותך." הוא אמר בחיוך ציני דורך על הפצעים הפתוחים שלי ללא רחמים. רציתי כל כך למות באותם רגעים לחתוך על מנת שהכאב שהיה לי בחזה יעלם הכאב שהוא גורם לי. הוא לא דקר אותי הוא הרג אותי, בעבר המורה שלי אמרה לי שמילים יכולות להרוג יותר מאגרוף אבל לא האמנתי בזה. והינה עכשיו אני מבינה למה שהיא התכוונה אי אפשר להחזיר אותם חזרה אחרי שהם יוצאים מהפה. הם פשוט הורגים בדיוק כפי שהוא עושה לי את זה עכשיו.
"מה אתה רוצה אטיאס?" שאלתי בקול חד מנסה לשמור את הכאב בפנים לא להראות לו שהוא מכאיב לי. לא לתת לו את התענוג הזה ניסיתי לשמור על המסכה הקרה של לירז הישנה שמעט נשארה לי אבל גם היא עמדה להתרסק. "מה אתה צריך תגיד כבר בוא נגמור עם זה." הוא החזיק בי עדיין מרתק את גופי לאדמה הקפואה כשהוא מאליי.
"לירז ממתי את נכנעת בקלות כזו?" הוא שאל כשידו נוגעת בעדינות בפניי ואז החזיקה בכוח בפניי מוחצת אותם. "פעם היית מוכנה להרוג אותי מה קרה איבדת את הכוח?" הוא שאל אותי כשידו מחזיקה בפניי לא הרגשתי את הכאב כי הכאב בפנים היה חזק יותר.
"אנשים משתנים עדי אטיאס לירז יזראילוב שהכרת כבר מתה מזמן, היום נולדה לירז חדשה." עניתי לו בקולי החד. הוא הסתכל בעיניי במבט אטום בוחן את תגובתי. "מה שאתה רואה מולך עכשיו זה אדם אחר לא אותה אחת שהכרת בעבר הרחוק שלך." אמרתי בקול קפוא אבל מבפנים רציתי להתרסק מאיזה בניין רק לא לעמוד מולו ככה. חסרת כוחות וחסרת יכולות לחבק אותו להתקרב אליו ולהרגיש אותו. אבל אז נזכרתי בכל הייתי משחק בשבילו האהבה שלי אליו היתה משחק רציתי לבכות על גורלי האכזר. לראות אותו פה עומד מולי שלם כפי שהיה ומסתכל עליי כעל אדם זר. מכאיב לי מרסק גם את המעט הכוח שנשאר לי המעט. הסתכלתי על פניו מגעו הכואב היה המגע הכי מנחם עבורי הדמעות עמדו בעיניי ולא זלגו.
"ובכל אופן לא באנו להשלים פערים מהעבר כמו ידידים וותיקים. אני כאן בשביל דבר אחר יש לך את מה ששייך לנו." קולו היה חד כשפתאום הוציא אותי מהמחשבות.
"מה אתה רוצה ומי זה לנו?" שאלתי אותו מנסה לשמור על איפוק למרות שגופי כבר רעד חזק. לא יכולתי לעצור רעידות בתוכי גופי כמעט פרכס כל כך כאב לי שהגוף חש בכאב הנפשי.
"את רועדת." הוא ציין הגשם ירד עלינו עדיין גופי לא הרגיש בקור מזמן הרעד היה בגלל מגעו החסר שלא נגע בי שנים. הכאב שאני נושא איתי המטען הזה שאני לא מסוגלת לפרוק.
"קר לי, תתעלם מזה תענה לי על השאלה מה אתה צריך?" אמרתי קולי היה ללא כל צבע היה ריק חלול אפילו באוזני.
הוא הניח את ידו על שיערי בעדינות שבעבר היתה משתיקה את כל הפחדים הכאב. "אני רוצה את הנוסחה." הוא אמר לי בקול חד. חייכתי חיוך קר קטן בקושי.
"על גופתי המתה עדי רק על גופתי המתה אני אמסור אותה גם לקבר היא תלך איתי." אמרתי בחדות. "תסתכל אליי ותגיד שאני לא אעמוד מאחורי מילותי גם אם תהרוג אותי אתה לא תוציא את זה ממני. תמסור לחברים שלך את זה." הוא גיחך מסתכל עליי במבט קפוא כל כך.
"את כן תגידי לי כי זה רכוש של צה״ל." הוא לחש קרוב לאוזני. "הצבא העביר לך את זה והוא דורש את רכושו לירז." הוא אמר בקול קפוא.
"עדי אני לא אספר לך עד שהמפקד שלי לא יביא את ההוראה הזו. אתה לא תוציא את זה ממני בגלל שזה רכוש של צה״ל אתה לא תשמע ממני מילה." עניתי לו בקול קפוא.
"לירז שנינו יודעים את הפסדת, הגיעה השעה שלך לחזור לשירות שלך. תכירי את חבריך החדשים." הוא אמר בחיוך ציני מושיט לעברי דף לבן ידי הרועדת פתחה את הדף. ראיתי את המספר האישי שלי שהיה לי וזימון לצבא צו גיוס.
"מה זה?" שאלתי אותו חשבתי שאני כבר הוזה יותר מדי ליום אחד.
"צה״ל גייס אותך שוב לירז יזראילוב זה המידע ש-מור אמור היה להעביר לך. אבל את החלטת לעשות צרות כמו תמיד." הרגשתי איך נשימתי נעצרת התחלתי להרגיש איך אני נחנקת החבל רק הולך ומתהדק על צווארי. ניסיתי לנשום אבל לא הייתי מסוגלת.
"את נראית מפוחדת לירז." הוא חייך חיוך זחוח. לא יכולתי לענות לו המוח היה משותק והזיכרונות שבו להציף אותי מאז. את כל הסבל שעברתי בגלל הבחור הזה שמולי שבז לי ומכאיב לי.
"מה אני צריכה לעשות לשוב לישראל?" שאלתי אותו הוא נעץ בי מבט.
"את צריכה לחזור לבסיס." הוא אמר לי בקול קפוא. הבסיס? זה שבו סיממו אותי ופגעו גופי רעד חזק יותר.
"אתה מוכן לקום ממני הגוף שלי משותק כבר מרוב הקור." אמרתי לו בחדות למרות שזה לא היה קור.
"למה לי איך אני אדע שלא אצטרך לרדוף אותך בכל העיר?" הוא שאל בחיוך קר.
"אני לא אברח עכשיו שאני יודעת שזה צה״ל שחיפש אותי ולא אויבי ישראל." עניתי לו בקרירות מסתכלת עליו במבט קפוא.
הוא קם ממני בגמישות נותרתי עוד דקה במצב שלי וקמתי לאט. הגוף שלי כאב הצלעות שלי כאבו השלתי עוד כמה קילוגרמים בימים האלה שעליתי בקושי ומאמץ. הבגדים שלי היו רטובים וכבדים כשנעמדתי כבר לא הייתי חזקה מספיק.
"בואי נלך," הוא האעיר אותי ממחשבותי הלכתי אחריו רועדת. אותם הזיכרונות חנקו אותי מהעבר בצבא את איך שצה״ל הודיעה שאיני כשירה עוד. הוא הוביל לשביל אבנים ושם חיכתה מכונית שחורה.
"כנסי," הוא אמר בקול קפוא נכנסתי למכונית. מכשיר הקשר צפצף תוך כמה דקות. "כאן אקדמאי המשימה בוצעה אנחנו בדרך." קולו היה קר ובטוח.
"אז תפסת אותה המפקד?" אחד החיילים אמר בחיוך זחוח הם לבשו כולם אזרחי.
"כפי שאתה רואה." הוא ענה לו בחיוך זחוח.
"נראית יפיפייה." החייל אמר בחיוך זחוח. "וקטנטונת איך היא פירקה את לורי ושי." החייל שאל לא מאמין.
"רפאל תסתכל קדימה וסע." עדי אמר הסתכלתי עליו הוא נראה יפיפה. השנים הטיבו איתו עיניו החומות היו קפואות פניו עיניו הגדולות היפות היו עטופות בריסים גבריים ואפו היה כאילו צויר בידי אמן. עורו השזוף בצבע כרמל אפרסקי היה יפיפה. הוא לכד את מבטי במבט קפוא גורם לי רק להסתכל עליו במבט ריק. הצמרמורת שחשתי בגופי הפחידה אותי הפנתי את מבטי ממנו מביטה דרך החלון בדרך הארוכה. עצמתי את עיניי כבר לא עניין אותי כלום, לא היה לי כוח כבר אני עייפה מהחיים האלה. עייפה יותר מדי הבדידות הפכה לחברה הכי טובה שלי.