תלמד אותי לשחרר אותך אהובי (כבשתי אותך עונה 2)

פרק 48: סיוטים

•לירז P.O.V•
הרוח נשבה בחוזקה מכה בפניי, הריח המלוח המוכר מילא את חושיי. הבטתי סביבי מזהה את החוף של ראשון, התקדמתי אל כיוון החוף מביטה בשמיים האפורים שהיו שחרחרים כפחם. היה בהם משהו מאיים כאילו עומד לרדת גשם. צעדתי לכיוון החוף כשהחול מלטף את רגליי הקפואות מקור. גופי רעד לא מהקור שהיה כאן גופי היה חלש. הייתי חלשה צעדתי מותשת עייפה מכל הטירוף הזה שאני חיה בו ארבע שנים. כשאני סוחבת את עצמי הגשם טפטף כמו בכל יום בחורף. הגשם החל להתחזק אבל אותי זה לא עניין, כבר הפסקתי להרגיש איבדתי את התחושה. גופי היה דק לא נשאר בי שום דבר חי העצמות בלטו בצלעותיי גבי היה חשוף ניתן היה לראות את חוליות מבעד לחולצה, הרגשתי חלשה ריקנית. הלכתי אל החוף כשהגלים הגדולים מגיעים עוברים ומגיעים לצוק שבו נתתי את כולי לאדם שאהבתי בכל נפשי. אותו הנער שהייתי מוכנה למות בשבילו אותו הנער ששכח את השבועה שלנו לאהוב לנצח לא להיפרד. הכאב בחזה היה חזק כאשר נזכרתי במאורעות של אותו לילה שהיה יפיפה בחיי, ובאותה מידה הלילה שבו הוא החריב את חיי לנצח לאחר אותו יום. הרגשתי שאין לי אוויר הוא לא מגיעה אליי. בהיתי במים המלוחים אשר ליטפו את רגליי היחפות. הקור חדר אל עצמותיי לא יכולתי לנשום, הרגשתי את קנה הנשימה נסגר והרעל היה כל כך חסר ההזיות לא היו עוד. אותם הזיות היו המקלט שלי רק ככה יכול לשמור עליו איתי בליבי. ואותו הכאב קרע את חזהי צרחתי בכאב לא מסוגלת לסבול את זה. איפה ההזיות האלה? איפה הוא אני לא יכולה יותר אני לא רוצה כלום רק שיחזור רק שיאהב אותי כמו פעם, בכיתי כשהאוויר חסר לי ליבי נחמץ נפלתי על החול הלח כשהגלים שוב ושוב מכים בעוצמה את גופי. והמים המלוחים מכים את פניי נתתי למים לתקוף אותי לאט לאט האוויר כמעט נעלם עם הדמעות רק יבבות קורעות לב בקעו מעומק נשמתי האבודה. "אין לי כוחות יותר מול הניסיונות האלה אלוקים, תפסיק עם זה! תפסיק לענות אותי ככה תן לנשמתי לעזוב את העולם הזה." צעקתי כל כך חזק. "אין לי כוחות יותר אתה רוצה לראות אותי הורגת את עצמי אתה תראה." הוצאתי את האולר מכיסי חותכת את ורידי. "קח תראה אני לא רוצה בחיים המקוללים האלה שנתתי לי! אני לא רוצה יותר לאהוב אותו לא רוצה יותר כלום!" המשכתי לחתוך את זרועותיי. "תפסיק עם זה תפסיק!" צרחתי את נשמעתי. "אין לי את אותם הכוחות נפש שיש לבנות ישראל, אני לא יכולה לעמוד בניסיונות שלך תהרוג אותי. תפסיק עם הייסורים האלה אני מעדיפה להישרף בגיהינום על פני החיים האלה." צרחתי בתחינה. "לא ביקשתי ממך לתת לי את הנשמה הזו לא ביקשתי אני לא רוצה בחיים האלה לא רוצה." צעקתי בבכי מתחננת שיגמרו ההייסורים. "אתה הענשת אותי מספיק לקחת ממני מספיק מה עוד אתה רוצה?" שאלתי בכאב.
הרגשתי יד מטלטלת אותי חזק יד חזקה כמו ברזל. "לירז תתעוררי לירז את חולמת." שמעתי קול מוכר התעוררתי כשהמראות האפלות האלה רודפות אותי. התעוררתי מביטה בידי שהיו שלמות. הבטתי מבולבלת כשעיניי לחות מדמעות. עיניי פגשו בעיניים חומות דבש קרירות שהיה בהן כבוי כל ניצוץ חם שהיה בהן בעבר. הסתכלתי סביבי קולטת את הסביבה שלי בקושי החדר היה חשוך. ידו אחזה בכתפי באחיזת ברזל, כשקולות ברקים נשמעים בחוץ והגשם היכה על החלון. הרעמים התחזקו מרגע לרגע שעבר כשנינו מסתכלים זה בזו בשתיקה הפנתי את מבטי ראשונה לא מסוגלת להתמודד איתו. היינו בחדר החשוך הזה לבד אבל יכולתי לראות את עיניו הריקות.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בקול צרוד מפרה את השתיקה
הוא הוריד את ידו שהיתה על כתפי. ידו החמימה נעלמה בין רגע.
"שמעתי אותך צועקת מתוך שינה, באתי לבדוק אם הכל בסדר." הוא השיב בקולו הקריר.
"נו מצוין ראית שהכל בסדר סגן אתה יכול לחזור לישון." השבתי בקרירות כשקולי רגוע וכל זכר לפחדים שלי נעלם.
"אני בהחלט התכוונתי לעשות כך ד״ר יזראילוב." הוא השיב מתקדם לעבר הדלת. התהפכתי לצד הנגדי בוהה בגשם שהיכה בכוח חיכיתי לשמוע את הטריקה על מנת לתת לדמעות לזלוג בחופשיות. בחודשים האחרונים הדחקתי אותו טוב מדי הדחקתי את הפצעים שלי טוב מדי. אותם פצעים שהוא השאיר הצלקות שאני נושאת איתי תמיד, הבטחתי לעצמי להיות מאושרת ואני אעמוד בהבטחה הזו. אני בחרתי להמשיך הלאה למען עצמי למען ילדי אני בחרתי ברוי. אני לא אתן לו להשפיעה עליי להחזיר אותי לימים ההם שחלמתי על מוות.
"את עדיין חולמת עליו." שמעתי את קולו קרוב אליי הרגשתי את נשימתו על עורפי. ליבי פעם במהירות גבוה רציתי שידיו הגדולות יחבקו אותי כמו פעם בחום באהבה. גופי הצטמרר עצם המחשבה הנעימה הזו. לא אני לא צריכה לחשוב עליו ככה הוא לא שלי עוד, אני עם רוי והוא עם אודליה. אני שחררתי אותו אני חייבת להתנגד לרגש הזה הוא לא אוהב אותי. הוא לא ראוי לי. אבל המשפט שלו עדיין צלצל באוזניי ברגע שקלטתי את מה שהוא אמר רציתי לגחך לו בפנים. הלוואי שאלה היו הסיוטים שלי. הסיוטים שלי החמירו במשך ארבע שנים מאז שזרקת אותי ביחד עם הלב שלי. הריח שלו מילא את נחירי שתקתי רגעים ארוכים.
"לא, אני כבר לא רואה אותו." השבתי בקול צרוד קולטת שהצרחות שלי היו חזקות מדי באמת. "אני שכחתי איך נראים פניו זאת רק אני בסיוטים האלה לבד." הכרחתי את עצמי לדבר נושמת בקושי מסוגלת לפתוח את פי. "הפעם האחרונה שראיתי את פניו זה היה לפני חמש שנים." הריקנות הזו היא שוב חוזרת אני חייבת להתנגד לה. תתנגדי אל תתייאשי אף אחד לא יכול להפיל אותך עוד. שתקנו עוד רגעים ארוכים לאף אחד מאיתנו לא היה מה להגיד. השתיקה בנינו היתה שתיקה מתוחה שנינו ידענו שאם נעבור את הגבול לא תהיה דרך חזרה. והפעם לא אני זו שתמתח את הגבולות אני סיימתי עם זה, בפעם האחרונה שעשיתי זאת מי שנפגע יותר זו אני. עכשיו אני לא עומדת לתת לזה לקרות הספיק לי. היום אני עם גבר שראוי לי שאוהב אותי ומכבד אותי. גם אם זו לא אותה אהבה שעוררה בי תשוקה כה עזה, כמו שהיה לי עם הגבר שמאחורי גבי גם אם ליבי לא יפעם עוד בטירוף דעת. אני אלמד לאהוב אותו אני אלמד לאהוב את רוי כי הוא הגבר הכי מדהים שיש.
"גם אני שכחתי את פניה של מאיה." הוא לחש פתאום אחרי שתיקה ארוכה קולו היה עמוק יותר וקר. הרגשתי את פיו קרוב לעורפי יכולתי לחוש כמעט בהבל פיו החם מלטף את שיערי. "לכל אחד מאיתנו יש את השדים שלו." הוא אמר בקול שצמרר אותי.
"אין לי ספק בכך." השבתי לו בציניות גמורה שאני בספק אם ארגיש בה. הבעיה שהשדים שלי תמיד יישארו איתי עד יומי האחרון. עמוק בתוכי מוחי לחש לי. השד העיקרי שלי זה אתה וכל החלומות שלי הם עליך, אבל את הדלת הזו אתה לא תפתח לעולם הדלת אל הנשמה שלי. "זה לא אמור להיות ככה, לא כאן כשאנחנו הולכים בקרוב לרדוף את האויבים שלנו ולכלות אותם." המילים בקעו ממני בלי הרבה חשיבה.
"את צודקת זה לא אמור להיות ככה." הוא ענה בקולו הנמוך והקר שרק רציתי להרביץ לו ולנשק אותו.
"אתה היית רוצה להוציא את השדים שלך?" שאלתי אותו בשקט מטילה את הפצצה.
"אני לא דן באופן היפותטי לירז אף אחד לא יכול להיפטר מזה." הוא אמר בקולו הזחוח.
"אם לא תנסה לא תדע." אמרתי בביטחון מאתגרת אותו.
"ואת ניסית?" הוא שאל אותי בגיחוך.
"אני כבר אנסה כשיבוא הרגע המתאים והזמן המתאים עדי. אבל אתה אחד שנעול ומופנם בתוך עצמו תהיה מסוגל?" שאלתי אותו מאתגרת אותו.
"גם לפני חמש שנים אתגרת אותי וזה הסתיים בצורה כזו ששנינו מתחרטים על היום שנפגשנו בו." הוא אמר בקרירות.
"מה שהיה כבר לא רלוונטי יותר, מה שהיה אמור לקרות קרה אנחנו לא התאמנו מההתחלה. שנינו ידענו שזה יסתיים רע ושנינו דחינו את הקץ כמה שאפשר. עכשיו אין לזה משמעות כי אתה במקום אחר ואני במקום שאני צריכה להיות בו." השבתי בביטחון ורוגע. "עדי אין לך על מה להתחרט תשכח מכל העלבונות והזעם כי אין להם עוד מקום. מה שהיה אז זה היסטוריה היית נער ואני הייתי נערה צעירה לא הבנו את המשמעות לאהוב." דיברתי ברוגע משתיקה את הפצע הישן תולשת אותו מליבי, אני כבר לא אותה נערה ובחורה עיוורת! הרגשתי את השקט שלו מאחורי.
"היום את יודעת את המשמעות של לאהוב?" שמעתי את קולו שהיה חד כתער.
"יודעת אותה רוי לימד אותי אותה, המשמעות של לאהוב." השבתי בשקט. "אם אתה רוצה לתלוש את השדים שלך תתלוש כל עוד אתה יכול עדי ותשחרר את עצמך מהכבלים. אני השתחררתי מהכבלים האלה תלשתי אותם השדים שהלילה רדפו אותי לא ישובו עוד להטריד אותי. כי הזמן מרפא הכל כשאתה רוצה בריפוי אם אתה מסרב שום דבר לא ירפא אותך." אמרתי לו בשקט נאחזת בכוח במילים האלה, השדים שלי הלילה עזבו לעד אין בהם יותר כלום.
"את לא יודעת על מה את מדברת, את הצלחת לשכנע את עצמך תאחזי במילים שלך את. אני נאחז במציאות יש שדים שנועדו להישאר ולא לעזוב." הוא השיב לי בחדות.
"אני לא נאחזת בכלום ואין לי צורך לשכנע את עצמי אני במקום אחר היום." השבתי ברוגע. עד שהרגשתי את הנשימות החמות שלו על עורפי. ליבי פעם במהירות גבוה דהר במהירות.
"שקרנית." הוא מלמל. "את מתבשמת באותו בושם שקניתי לך אז. כשבחרתי לך אותו הריח היה מהפנט כמוך ריח עדין מתוק של פריחה מתוק יותר משנאל או דיור שהשתמשת." הוא לחש קרוב מדי לגופי. רציתי לעצום עיניים ולהתמכר לתחושה שהוא כאן.
"אתה טועה אני משתמשת בו לא בגללך, אני אהבתי את הריח המתוק של הבושם הספרדי הזה Solidad & Diego." השבתי לו שומרת על קרירות.
"שקרנית את מנסה לפתות אותי אבל אני כבר לא מהופנט." הוא אמר בביטחון.
"שקרן," השבתי. "תפסיק להיצמד אליי ככה." אמרתי לו. "עוד התחיל לחשוב שאתה עדיין מאוהב בי אטיאס." אמרתי בגיחוך. "אני יודעת שאני האישה הכי יפיפייה שתראה בכל שנות חייך הקצרות, אבל אל תנסה לשנות נושא." אמרתי בביטחון שגרם לו לגחך. התכוונתי לסתובב אליו אבל הוא עצר אותי.
"בסדר ניצחת רק הלילה מחר לא יהיה לזה כל משמעות." הוא אמר בקול בטוח. שכבתי עם הגב אליו כך שלא ראיתי את הבעת פניו.
"לפני כשנתיים גוייסתי לצבא בתור לוחם בשטח הייתי במודיעין בצבא. אז עוד לא זכיתי בכינוי שלי הוכנתי לתפקיד הזה עוד אחרי גמר הלימודים. המוסד גייס אותי, עברתי את כל ההכשרות שהייתי צריך. הייתי הלוחם המצטיין ביחידה הזו ולכן הכינו אותי למשימות בכל מיני מקומות בעולם מקומות שאת לא תחלמי עליהם." קולו היה יבש וקריר. "אחרי שראו את פונטנציאל שלי הוציאו אותי למשימה מאוד חשובה לצה״ל. שלחו אותי לעיראק איפה שעד לא מזמן היית איתי." הוא אמר בגיחוך אירוני. "באותה התקופה ישראל החליטה לצאת להילחם בסוריה. אז באותה התקופה הם ניסו לפרוץ את גבולות המדינה. נשלחתי להילחם בהם תוך כדי המלחמה היה הפצצות פגז נחטפתי על ידי המדינה האיסלאמית דע״אש." הוא גיחך בקרירות. "הייתי בשבי שנה, הם שמעו עליי שמועות על לוחם בצללים אחד שהרג יותר מחבלים. הם החליטו שהם רוצים לגייס אותי לדע״אש." הוא המשיך לספר קולו היה ריק מקול רגש. "אני הייתי שם שנה הבן זונה הזה ששמר על תא שלי הטמג׳א יימח שמו ושם זכרו, כל יום ניסה לשכנע אותי להצטרף אבל עמדתי על שלי אני יהודי בין אם אני חי או מת." הוא לא עצר לרגע ניסיתי לראות בעיניי את עדי. "כמה פעמים הוא שינה את השם שלי לא השבתי, הבן זונה אפילו כיוון אליי אקדח לראש וניסה להכריח אותי להתאסלם. ואני לרגע לא כפרתי בה׳ השארתי את הביטחון שלי בו. הוא וחברו שהיה המפקד שלו ראו שלא יצא להם מזה כלום. הם התחילו להכניס אותי יותר מבעבר לחדר העינויים. אבל הפעם זה היה קשה יותר. הם הכניסו אותי לחדר חשוך השומרים תלו אותי על התקרה בחדר. ראיתי את החיוך השטני של הבן זונה הזה חליד." הוא אמר בזעם קולו היה חד ומאיים. "אני זוכר מילה במילה את מה שהוא אמר לירז ואני לא אשכח לעולם. ׳אנחנו נפשוט לך את העור נראה עד כמה עוד תוכל להתנגד.׳ הוא אמר בחיוך השטני שלו." הוא התחיל לספר הרגשתי צמרמורת בגופי הרגשתי את פניו קרובים יותר ויותר אל עורפי. שמעתי את הנשימות המהירות שלו את נשימתו החדה. "הם קרעו מעליי את החולצה ראיתי אותם מחזיקים מוטות ברזל חדים בידיים. הם התקדמו אליי מתחילים להכות אותי בכוח. המכות התחזקו מרגע לרגע הרגשתי איך הבשר שלי נקרע. צרחתי חזק מכל מכה ומכה הרגשתי את הנשמה שלי עומדת לצאת. עצמתי את עיניי מנסה להתמקד בכל דבר מלבד הכאב, רבי עקיבא מסרקות ברזל. רבי עקיבא מסרקות ברזל אם הוא היה מסוגל לסבול את זה גם אני יכול. אני לא אכנע אני אשאר יהודי. גם אם נשמתי תצא באחת המשיך לא אהיה אחד מהם." קולו היה חד שמעתי את נשימותיו השטחיות. "צרחתי מכאב הרגשתי את גופי עולה באש לא שמתי לב לזמן. הייתי חסר כל כוח להגן על עצמי הכאב נמשך יותר ויותר הגוף שלי כאב. הייתי בהזיות שמעתי קולות שלא שמעתי תקופה ארוכה." הוא המשיך לספר רציתי להסתובב אליו לחבק אותו חזק מאוד. אבל לא עשיתי זאת הדמעות זלגו מעיניי בשקט כשאני רק מקשיבה לקולו החד שניסה להסתיר את הכאב.
"הייתי בהזיות ראיתי אנשים ודמויות שאהבתי עד שהרגשתי מים נשפכים עליי. מצאתי את עצמי קשור ללוח תלוי, ידעתי על שיטת העינויים הזו שטיח המעופף. ידעתי מה יעלה עכשיו בגורלי. ׳אני רואה לפי המבט שלך שאתה יודע איזה גיהינום אתה עומד לחוות כופר. יש לך עדיין אפשרות לחזור בעצמך.׳ הוא אמר גורם לי לחייך חיוך קר. ׳אתה שמעת על אדם בשם עקיבא בן יוסף?׳ שאלתי אותו. ׳לא מעניינים אותי הכופרים שלכם.׳ הוא השיב בזעם. ׳אז תשמע ותבין אותו הרב שכל התורה היתה בידו רבי עקיבא בן יוסף. הוא נלחם בגזרה והמשיך ללמד תורה גם כשהרומאים באו להרוג אותו, הם עינו אותו במסרקות ברזל. והוא עדיין המשיך ללמד תורה הוא היה מוכן למסור את נפשו. זו היתה הפעם הראשונה בשבילו הוא רצה זאת כל חייו. נשמתו יצאה באחת במסרקות האלה.׳ לחשתי נזכר בגמרא הזו. ׳הוא היה אחד מעשרת הרוגי מלכות, אם הוא יכל למסור את נפשו גם אני בתור יהודי מחוייב ומוכן למסור את נפשי על קידוש ה׳. זה נכון אנחנו היהודים מקדשים את החיים על פני המוות אבל עצם העובדה שאתה מענה אותי ורוצה להרוג אותי. אתה תשלם על זה מול בורא עולם מחיר כבד יותר ממני.׳ אמרתי אוחז באמונתי בחוזקה. ׳אני לא התאסלם תהיה בטוח.׳ עניתי בחדות. ׳אנחנו עוד נראה את זה עקיבא בן יוסף.׳ הוא קרא בבוז גיחכתי מוכן. ׳אתה לא חכם גדול חשבתי שבכל זאת יש לך שכל, אצלנו עדה מסוימת אוהבים לקרוא לכם ראשים חתוכים. גם אם תענה אותי קשות לך לא יצא מזה כלום גופי יהיה מרוסק, אבל הרוחי תהיה חזקה. פיזית אני לא אתרום לך כלום.׳ העליתי את הנקודה בחיוך ציני. ׳בן זונה!׳ הטמג׳א קרא בא לפוצץ אותי. ׳עזוב תן לו לדבר.׳ חליד השרמוטה אמר לי. ׳ראשים חתוכים אנחנו נראה למי יהיה ראש חתוך בקרוב.׳ הוא אמר גורם לי לצחוק צחוק קר. ׳אני לא אמות היום ולא מחר תהיה בטוח.׳ עניתי לו בביטחון. ׳מאיפה הביטחון הזה יהוד?׳ הוא שאל בגיחוך מזלזל. ׳אתה קורא לו אללה ואני קורא לו הקב״ה, אני לא מעוות כמוכם אני מעליכם ואתם מתחתי עם של חמורים. ולא משנה איך תנסו להרוג אותי או לשבור את רוחי. תזכרו יום הנקמה יגיע מלאך המוות כבר מסתובב לידכם.׳ אמרתי בביטחון. ׳אני מבטיח לכם לגן עדן לא תגיעו לגיהינום דרככם סלולה. אותך דנתי כבר להישרף בעולם הזה ובעולם הבא בזכות הצדיקים.׳ אמרתי בביטחון להטמג׳א שהסתכל עליי בזעם. ׳אותך אני דן חמור ישמעאלי שיפשטו ממך את העור ותעבור עינויים הכי קשים ובסוף שראשך יתפוצץ.׳ אמרתי בביטחון." הוא המשיך לספר לי יותר ויותר.
"דנת אותם כמו שדנו את טיטוס הרשע." לחשתי לא מאמינה.
"דנתי אותם על כל הרוע שלהם תהיי בטוחה." הוא המשיך לספר לי. "׳הו יהוד תחזיק כי אתה עומד לסבול.׳ הוא השיב בזעם לאור הגזרות שדנתי אותם. אני לא צדיק אבל מהפה שלי לאלוקים. כשקצת קשה מתחזקים באמונה. הם קשרו אותי ללוח הארור כשאני עדיין תלוי. והינה התחילו העינויים אז קצוות הלוח הובאו זה אל זה כדי לכופף את עמוד השדרה שלי צרחתי בכאבים. אבל אני נשבעתי למצוא דרך לצאת מהשבי הזה. צרחתי בכאב חווה את העינויים האלה יום שלם גופי כאב." הוא המשיך לספר בחדות שמעתי אותו חורק שיניים. "שבוע שלם עברתי עינויים יותר ויותר קשים ייחלתי למות ולא לשרוד, בסופו של דבר ברחתי מהשבי אחרי שנה וחצי. אחרי שנקמתי באויבי בצורה שהבטחתי להם למות אני זכיתי בכינוי אקדמאי." הוא סיים כמה שיותר מהר. הסתובבתי עליו לפני שהוא הבין פנינו היו קרובות זה לזו במרחק נגיעה השפתיים שלנו היו. הבטתי בעיניו החומות דבש שהיו גושי קרח.
"למה את בוכה?" הוא שאל אותי בגיחוך. היינו קרובים כל כך אך באותה מידה רחוקים זה מזו.
"איך הצלחת לעבור את זה? איך יש בך כל כך הרבה כוח?" שאלתי לא מאמינה.
"רציתי לחיות רציתי לנקום בהם." הוא השיב. "זהו התשלום שלי עבור החיים אלה השדים שלי. אף אחד לא יוכל לרפא אותם." הוא אמר בכוונה גדולה כשעיניו נועצות בי עיניים. הוא התרחק ממני הוא קם לישיבה.
"אתה יכול לרפא אותם בכך שתמשיך לחיות למען עצמך, ותעשה מה שאתה אוהב מכל." אמרתי לו את מה שחשבתי. "מי שיכול לרפא אותך אתה עצמך, תתגאה במעשה הגבורה שלך הקב״ה לא עזב אותך." אמרתי מסתובבת בחזרה לשכב על צד. ידעתי שעכשיו הוא ילך לחדר שלו. אבל הוא נשכב שוב קרוב אליי עד שהרגשתי אותו ליבי פעם במהירות.
"מה שאני מכל אוהב כבר לא ניתן להשיב. השדים שלי לקחו לי אותם." הוא אמר קרוב אליי.
"אתה תוכל להשיב אותם אם רק תרצה בזה." אמרתי בשקט. הרגשתי את ידו מלטפת את שיערי בעדינות הרגשתי צמרמורת נעימה. ליבי פעם מהר יותר איים לצאת מבין צלעותי. עצמתי את עיניי מתמכרת לתחושה של ידיו המלטפות את שיערי ברכות.
"את אוהבת כשאני נוגע בך, את בטוחה שאת התגברת עליי?" שמעתי את קולו קרוב לאוזני קולו היה נמוך וממכר. ליבי דהר מהר יותר. לא, התגברתי אם הלב שלי פועם מהר רק ממילה קטנה שלך. אבל אני לא יכולה לתת לך לשחק בי עוד אתה בעבר שלי אתה לא אוהב אותי.
"כן, בטוחה אל תנסה לפתות אותי עדי אטיאס." השבתי לו בביטחון.
"מה שתגידי אם כך אני שמח שזה ככה. מה שסיפרתי לך הלילה מבחינתי עם הזריחה יהיה חסר משמעות." הוא אמר עוזב את שיערי רציתי להסתובב אליו ולהגיד לו שאני מאוהבת בו שאני לא רוצה בזה. אבל נתתי לו לקום ולעזוב.