תלמד אותי לשחרר אותך אהובי (כבשתי אותך עונה 2)

פרק 46: פרידה

•עדי P.O.V•
יום הדין הגיעה, היום שבו יוכרע הגורל שלנו אחד ולתמיד. קרני השמש הראשונים אאירו את החוף, רוח חמה נשבה לה הגלים התנפצו על החוף. שבו ישבתי מרוקן ונלחמתי בשדים שלי בהלם קרב שלי ובזיכרונות מימים אחרים כשהייתי אדם אחר. היום אני מוכן ליום המכריע הזה שבו ייקבע גורל כל מה שיקר לי כיהודי כציוני וכאדם מישראל. היום לעת ערב אנחנו יוצאים לדרך חדשה מפותלת יותר מהקודמת אסור לטעות, הגיעה היום שבו נגזר עלינו להגן על המולדת ואם צריך למסור את נפשנו למענה.
קמתי עייף מהחול הרך בגדי היו מלאים בגרגירי חול, אבל מוכן ומזומן לקרב מוכן למות בשביל זה נולדתי.
אני עדי אטיאס וזהו מונולוג של חיי, אני אותו האחד שהסתובב בין צללים בתור נער רדוף מאכזבות החיים ביום אחד מנער הפכתי לגבר הזדקנתי באלף שנים. הפכתי לאותו הגבר שהמוות הפך להיות חברו הטוב בצל של בדידות בתוך גיהינום הזה. סולקתי מגן עדן באותו יום שטעמתי מהפרי האסור ההוא, הטעות הכי גדולה של חיי הביאה אותי לאן שהגעתי היום. באותו יום שהוכרע גורלי להפוך ללוחם אחרי שהסתבכתי עם השב״כ גויסתי ליחידה קרבית מודיעינית של המוסד. זרקתי את העבר שרפתי אותו ניתקתי קשרים חשובים. נפרדתי מחברים שהיו לי כאחים, נפרדתי מאותה הנערה שאהבתי יותר מכל דבר בחיי גם כאשר ריסקה אותי לרסיסים נפרדתי מהחלומות שלי לנצח איתך. אותה האחת באותם ימים היתה השמחה הכי גדולה והצל הכי גדול בחיי לאחר שבגדה באימון שלי ואכזבה אותי שברה את ליבי ריסקה אותו עפר. בחרתי אז לנקום אך בתוכי ידעתי דבר אחד שאני רוצה לאהוב אותה רק לילה אחד ואחרון לאהוב אותה ולנצור אותה בנשמתי לעד. ולשחרר אותה לנצח נצחים, בלי שהיא תדע ששבתי בארון קבורה בלי שתדע מה עלה בגורלי. כאן בדיוק לפני ארבע שנים השארתי אותה עם כל הכאב והצער שלה כאן שברתי אותה כפי שהיא שברה אותי. עד הרגע הזה שרצו משמיים ששוב נפגש, נפגשנו בתקופה אחרת בזמן אחר בזמן שממני כבר לא נותר דבר מאותו הנער שהיא חיפשה נואשות. אותו הנער מת ביחד עם אותם חלומות יקרים שהיא רצחה באותו יום ארור, רק מרירותי נשארה ושנאתי לכל מה שהיא השאירה. היא הרסה את אשר בניתי היא השמידה את אותו הנער ברגע אחד. לדמעות שלה אין עוד כוח עליי אני מרוקן מרגשות לאף אחד אין עוד את הכוח לרפא אותי. גורלי נחרץ באותו יום שבחרתי לעזור לחבר טוב שלי לנקום את נקמתו. הפכתי למטרה של המדינה האור שבצללים, הפכתי להיות אקדמאי ההיסטוריה שלי לא התחילה בשבי ובעינויים היא התחילה בעבודות פרך שהצבא אימן אותי. מטעויות העבר למדתי ניתקתי את הרגש האויב הכי גדול של האדם הוא הרגש הוא הלב. בעבר אמרו בתורה לא תתרו אחרי לבבכם ועיניכם, למדתי על בשרי הכל בצבא בדרך ייסורים שאף מחבל לא זוכה כאן לצערי.
צעדתי לאורך החוף כשקולה ממלא את מוחי. אותם זיכרונות מתוקים ומרים ממנה.
"אם הגיד לך אתה תשמור עליי?" היא שאלה אותי פתאום הופתעתי איך היא התמסרה אליי מהר.
"כן, חיים שלי אשמור אותך מכל דבר." אמרתי לה היא הביטה בי לשנייה בעיניים שונות משל שאר הבחורות במבט שגרם ללב שלי לצאת מדעתו.
"בטוח?״ היא שאלה בחיוך אז היא נפלה צורחת למים ניסיתי לתפוס אותה היא נפלה מהצוק לים לא שמתי לב איך התקרבנו לשם.
התקדמתי לכיוון שבו הכל הסתיים.
חיבקתי אותה כשהיא שוכבת עליי תשושה היא נרדמה בין זרועותיי כשהריח הנעים שלה ממלא אותי. ליטפתי את שיערה מסתכל על הנערה שלי שפעם אהבתי. הסתכלתי אליה ישנה ליטפתי אותה מנשק את פניה הרכות שפתיה היפות באהבה בפעם האחרונה. שכבתי לידה עד הזריחה היום מתחיל יום חדש עולם חדש בלעדייך לירז. הנחתי בידה פתק קטן עם מה שהרגשתי עדיין למרות כל אהבה שלי אליה. ׳אני לא מסוגל לסלוח לך, רציתי שתרגישי כמה זה כאב לי שרק תרגישי את שאני עברתי בגללך. לקחתי ממך את הדבר שהיה שייך לי אני לא רוצה לראות אותך עוד.׳ הסתכלתי אליה ישנה הנחתי אותה שם מנשק את פניה בכאב מלטף אותה. אני מצטער אהובה שלי. אני ידעתי שאני הולך להכאיב לה ידעתי שהיא חזקה. קמתי מתלבש ועוזב את המקום.
הבטתי מבט אחרון באותם הסלעים ועזבתי אל עבר המכונית שלי עוזב את המקום שמכיל זיכרונות מתים.
למדתי בשבי שהחולשה הכי גדולה ואתה מת כל מה שהכרת וכל מה שאהבת ושנאת צריך להשאיר מאחור. החטא הגדול שלי שהם אז גילו אליה גילו על החלושה שלי הייתי צריך לשרוף אותה מזיכרונותי. החולשה הזו ידועה כעת לאויבי גם אחרי שנים היא הקללה שלי, אני מתעב אותה.
אני מתעב את הזיכרונות הארורים שלי מתעב את עצם העובדה שגם ברגעים הכי שפלים הזיכרונות היו שם.