תלמד אותי לשחרר אותך אהובי (כבשתי אותך עונה 2)

פרק 62: דם מדמי חלק מנשמת

•עדי P.O.V•
"עדי." שמעתי קול קורא בשמי שוב ושוב. "עדי!" הרגשתי ידיים מטלטלות אותי מתוך שנתי. הרגשתי קור מקפיא עצמות. לא רציתי לפקוח את עיניי רציתי לנשום. התעוררתי כשעיניי נפקחות בקושי כל זה בטח חלום רע, היא בחיים היא לא סוגלת למות. היא לא מתה היא לא יכולה למות. "עדי תתעורר!" הרגשתי שוב ידיים מטלטלות אותי. שמעתי את קולו של מור קורא בשמי. פקחתי את עיניי באי רצון שוב. הריח המלוח מילא את האוויר, ראיתי עיניים כחולות בצבע תכלת מסתכלים עליי.
"מור?" קראתי בבלבול מביט סביבי עדיין הייתי באותם הצוקים בראשון לציון איפה שפגשתי אותה לראשונה, איפה שהכל הסתיים בשבילנו לנצח. "איך אתה לעזאזל הגעת לכאן?" שאלתי אותו בבלבול מקבל את המציאות. היא באמת עזבה את העולם הזה, קרני השמש הראשונים האירו את השמיים.
"גל סיפרה לי." הוא התחיל לדבר והשתקק רגעים ארוכים נושם. "היא היתה מגיעה לכאן במשך כל הארבע שנים האלה, ומחכה לך כאן." הוא אמר גורם לצמרמורת לחלוף במורד גבי כשדמעה זולגת מעיניי ואני לא מסוגל לנשום.
"אתה יודע, כאן פגשתי אותה בפעם הראשונה לפני כמעט שש שנים. היא היתה בחורה פראית ממגנטת, אז רק חשבתי איך להשכיב אותה אבל היא היתה ערמומית. היא הראשונה שהצליחה לפתות אותי עם יופייה בחכמתה, כפי שאף אחת לפניה לא הצליחה. חשבתי שהפלתי אותה לפח היא משכה אותי לקצה הצוק הזה כשהיא נפלה למים האלה, הייתי כל כך מופתע. קפצתי אחריה לחפש אותה אבל לא מצאתי אותה היא נעלמה, חשבתי אז שהיא מתה ברחתי מכאן המום." סיפרתי מגחך במשפט האחרון בכאב. "היא טיילה במחשבות שלי שעות ארוכות באותו יום. אפילו אז השתכרתי כמו מטורף מנסה לסלק אותה חשבתי שהיא מתה אז. בפעם השנייה פגשתי אותה במטוס היא ישבה לידי בטיסה, הבטחתי לעצמי לא לשחרר אותה הפעם לא משנה מה. אני חייב להשכיב אותה אולי ככה היא תסתלק לי מהמחשבות. אולי ככה אפסיק את המשיכה הארורה שחשתי אליה מכל נשיקה איתה מכל ריב איתה רציתי אותה יותר. לאט לאט הצלחתי להכיר את הפנימיות של לירז, בלי כל המסכות שעטפה על פניה התחלתי להתאהב בה יותר. התאהבתי בה בטירוף עשיתי הכל בשביל שהיא תצא איתי לנשף כשהיא סירבה בפעם הראשונה בחיי הייתי מאוהב בטירוף כזה. כאב לי כל חלק וחלק בנשמה שלי ברמה כזו, עד שהתוודיתי בפניה בנשף שאני מאוהב בה. עכשיו אחרי כל מה שעברנו אז התרדמת וכמעט המוות שלי, אני מתקשה להאמין שהיא שוב עוזבת אותי הפעם לנצח נצחים." סיפרתי לו את כל אותם הרגעים.
"אני מבין אותך אחי, לירז בדיוק היתה כזו מלאה בקסם שלה. אף אחת לא תהיה כמוה, היא היתה בחורה מיוחדת אם אהבה היא אהבה עם כל הנשמה שלה. היא אהבה אותך עם כל הנשמה עד הרגע האחרון." הוא אמר מחבק אותי. "גם לי קשה להיפרד ממנה, הבחורה הזו הפכה בשבילי להיות כמו אחות. לירז עם כל המסכות שלה תמיד שידרה שהיא חזקה מספיק לעבור הכל. ראיתי אותה נשברת הכרתי את החלקים העדינים שהיא הסתירה בצורה טובה מכולם. אבל אף אחד אף פעם לא ייקח ממנה את אומץ ליבה." הוא חלק איתי בזיכרון ממנה. "לצערי ההורים שלה עשו כל ההכנות עם הצבא היום יקברו אותה." הוא אמר בקול רועד. "אתה תבוא ללוות אותה לחצר המלך בדרכה האחרונה?" הוא שאל בקול רועד.
כשאני רק בוכה מהמחשבה שלא אזכה עוד לראות את פניה. לא אזכה לשמוע את קולה חמים. לראות את עיניה היפות לשמוע את קול צחוקה היפיפה שהיה כל מדהים.
"אני אבוא אני חייב ללוות אותה, למרות שאני לא רוצה להיפרד ממנה." אמרתי בקול רועד מבכי.
"היא גיבורה שלנו, אף אחד לא יישכח אותה עדי." הוא אמר. קמתי בקושי על רגליי כשאני בבגדים רטובים מהשחייה שעברתי אתמול.
"איפה תהיה ההלוויה?" שאלתי אותו.
"בהר ארבל בטבריה." הוא השיב. נזכרתי באותו לילה כשהיא באה אליי בהריון והיא ביקשה ממני לקבור אותה שם אם לא תשוב. הדמעות זלגו מעיניי בשקט צעדתי איתו לג׳יפ הצבאי. התנעתי את הג׳יפ נוהג במהירות גבוה, לכיוון תל אביב נסעתי הביתה. עצרתי מול השכונה המוכרת מול אחוזה שהיתה לי בית בצבע לבנה. יצאתי מהרכב, פותח את הדלת ראיתי את שרית ואבא יושבים על הספה. עיניה היו אדומות מדמעות אבא חיבק אותה כשעיניו אדומות גם.
"איפה היית עדי?" אבא שאל אותי המום לראות את מבטי הריק.
"הייתי צריך לצאת." השבתי מתקדם לחדרי לא רציתי לדבר עכשיו לא היו בי כוחות נפש לזה.
"אנחנו יודעים מה קרה ללירז." שרית אמרה בעיניים אדומות. "אנחנו יודעים עד כמה זה כואב לך, אל תנסה לרמות אותנו שהכל בסדר אתה לא בסדר." היא אמרה בקולה הרועד. "לפחות עכשיו עדי!" היא אמרה בבכי.
"אם את יודעת אז למה את שואלת, אני צריך לזוז להחליף בגדים אני חייב לה את זה ללוות אותה בדרכה האחרונה." השבתי בקול מת מתקדם לכיוון חדרי. נכנסתי אל חדרי הקירות נותרו כפי שהיו עברתי מול הקיר שהיה מלא בתמונות ישנות. רואה תמונות רבות שלנו תלויות על הקיר התקדמתי אל אותה התמונה מהנשף כשהצתלמנו מתנשקים. תלשתי אותה מהקיר אוחז בה בדמעות. ראיתי עוד תמונה מהיום הראשון ברוקפורד כשהסתכלנו זה על זו. והזיכרונות מהדהדים בעוצמה חיים ביותר. כואבים דוקרים אותי כמו אלפי חצים מורעלים מאהבה כואבת.