תלמד אותי לשחרר אותך אהובי (כבשתי אותך עונה 2)

פרק 38: ארוחת ערב

•שרית P.O.V•
ריחות תבלינים מילאו את המטבח, עמדתי במטבח מתחילה לערוך את השולחן. לקראת ארוחת הערב שעומדת להתקיים, השעה כבר היתה שמונה בערב. נאנחתי מתכוננת נפשית למה שעומד לקרות הערב עדי מביא את החברה החדשה שלו. היא אמורה להגיעה הערב עדי סיפר לי אליה איזו רופאה חדשה בצבא זה מה שהוא סיפר. הטלפון צלצל במטבח נגשתי לענות לאחר שהנחתי את הקערות על מגש.
"היי רינה מה שלומך?" שאלתי בהתרגשות כששמעתי את קולה של רינה יזראילוב. אחרי מה שעברנו אז בתיכון שמרנו על הקשר הדוק אני ורינה ושלמה וליאור הפכנו לחברים. אני לא אשכח לעולם את מה שלירז עשתה לחיים שלנו. היא הצליחה להשפיעה עליו לטובה היא חיברה אותי לבן שלי אחרי שנים ארוכים. הילדה הזו היחידה שאני ממש אוהבת ידעתי שהיא באמת אוהבת את הבן שלי והיא תעשה הכל למענו. רציתי כבר לדעת אם באמת לירז חזרה כבר בשביל לעצור את הסיוט הזה שעומד להתרחש הערב. רטמיר אמר שהיא הזמינה אותם לארוחת ערב היום. ואני ממש התגעגעתי אליה, לא משנה במי עדי יבחר אני תמיד יראה בה ככלתי וביתי הילדה הזו הביאה לי רק אור לחיים.
"מצוין, מה שלומך?" רינה שאלה בקול מלא שמחה שלא שמעתי אצלה כבר ארבע שנים ידעתי על הימים הקשים שהיא עברה. אחרי שלירז החליטה לעזוב לנתק קשר עם כולם.
"לצערי לא הכי מצוין." הודיתי בפניה אני חייבת לעשות משהו הוא לא יכול לבחור בה.
"למה?" היא שאלה בדאגה.
"עדי מזמין היום את החברה שלו לפה, וזה לא נראה טוב זה אומר שהוא רציני לגביה." אמרתי בתסכול את הדברים רינה שתקה. ידעתי מה דעתה של רינה היא לא תתערב במה שקורה ביניהם. "הו רינה אני לא רוצה שהוא יעשה את זה, לירז פי אלף מתאימה לו. אני לא אתן לו לעשות את זה הלילה הבחורה הזו לא תתפוס את מקומה של לירז." אמרתי בטוחה בעצמי רינה שתקה כדקה לא אומרת דבר.
"אל תעשי כלום שרית, הם כבר ילדים גדולים לירז לא תרצה בזה." היא אמרה בסופו של דבר.
"רינה אני לא אתן לו לוותר אליה זה לא יקרה." אמרתי פוסקת את דברי. "יותר תספרי לי מה שלום הילדה היפה שלי? רטמיר סיפר לי שהיא חזרה." שאלתי אותה בדאגה לא רציתי שהוא יפגע בה שוב. אני זוכרת את הימים ההם שהיא סיפרה לי שהילדה הזו שבורה.
"היא בסדר היא שבה הביתה אחרי תקופה ארוכה שנעדרה. היא נראית כמו עצמה אבל שונה עכשיו חייה השתנו, היא בוגרת יותר רצינית יותר מה שלא חשבתי שיקרה." היא אמרה קולה רגוע והקליל.
"אני כל כך רוצה לראות אותה." אמרתי חושבת על המילים שלה. "לירז סיימה לא מזמן תואר ברפואה, היא עברה מסלול מקוצר דרך הצבא גייסו אותה לשרת באו״ם במדינות עולם שלישית. המדינה הבטיחה לה עבור השירות שהם יממנו לה תואר במסלול פרופסורה." היא סיפרה לי אליה גורמת לי לגאווה.
"תמיד ידעתי שהיא מושלמת והיא תצליח בכל מה שתעשה." אמרתי בחיוך מרוצה לשמוע.
"אז היא הולכת להיות הפרופסורית הכי צעירה בצבא?" שאלתי אותה.
"כן, היא סיפרה לי שהיא עשתה שירות הזה ביחד עם גל והחבר שלה מור. והיא כבר פגשה את עדי שם." היא אמרה במן רוגע כזה גורמת לליבי לפעום במהירות.
"מה?! הם נפגשו בצבא?" שאלתי בשמחה לא מאמינה למשמע אוזניי. "אז לא הכל אבוד ניתן להציל את המערכת היחסים שלהם." קראתי בשמחה מתיישבת.
"שרית אל תגיעי למסקנות פזיזות, הם נפגשו בצבא אבל הם כל אחד המשיך בדרכו. היא יודעת על כך שהוא המשיך הלאה לפי מה שהיא סיפרה לי. הוא רציני לגביה לירז החליטה לשחרר אותו היא סיפרה לי שהם נפגשו שם והם החליטו להשאיר את העבר שלהם מאחור." היא התחילה לספר לי שוברת לי את הלב הילדה הזו פשוט מדהימה. "וחוץ מזה לירז עכשיו בהריון." היא סיפרה לי מטילה עליי עוד פצצה.
"מה?! מה זאת אומרת בהריון? היה משהו בינה ובין עדי?" שאלתי אותה מבולבלת.
"היא טוענת שהעובר לא שלו הוא של בחור אחר שהיא היתה ביחסים איתו." רינה אמרה לי גיחכתי לא מאמינה.
"רינה אני לא הולכת לוותר לו הוא לא יישאר עם הנערה ההיא." אמרתי לה מנתקת לא יכולתי לסבול את זה.
הילדה הזו יכולה לשקר לכולם שהעובר לא שלו, אני יודעת למה היא לא מספרת לו את האמת הגאווה שלה לא מאפשרת לה. ממה שהספקתי להכיר את לירז אני יודעת שהיא לא מסוגלת להסתכל על אף נער אחר חוץ מעדי, ראיתי את איך שהיא מסתכלת עליו. ראיתי את אהבה שלה בעיניים. היא החליטה לוותר בגלל שהבן הדפוק שלי רצה. עדי בני אתה עושה טעות מרה ואני אתקן אותה.
התקדמתי למטבח מתחילה לערוך את השולחן לקראת הארוחה. עדיין לא רציתי לראות אותה את הבחורה הזו. הלילה רציתי לראות את אותה הנערה בעלת שיער חום רוסו ועיניים חומות שחרחרות טובות. אותם עיניים שגרמו לבן שלי לחייך בחום. עמדתי מול השולחן מסדרת את התבשילים האהובים על עדי, את המפה הלבנה שנתנה מראה ביתי. מאז ומתמיד אהבתי לבשל לבד לערוך את השולחן. כך גם הגעתי לליבו של שלמה אחרי שאשתו עזבה אותו בלי להתכוון. אני ושלמה היינו ידידים רק בתיכון, שמרנו על קשר טוב הוריי אז לא היו מרוצים שלא הסכמתי להתחתן איתו כשהיתה לנו הזדמנות בתיכון.
באותם הימים לא הרגשתי כלפיו כלום הייתי בבועה שלי. אהבה לא עניינה אותי הייתי מרדנית טיילתי בעולם עשיתי שטויות למדתי. באותם הימים אחרי שאשתו עזבה אותו משאירה אותו עם ילד קטן, קראו לה דינה. היא התחתנה איתו לא מתוך רצון באותם הימים אמה ואביה לחצו אליה להתחתן איתו. היא החליטה לברוח עם הגבר שהיא אהבה ומאז שלמה היה שבור לב. הוא לא ידע כיצד להתמודד עם ילד קטן לבד פגשתי אותו במסעדה אותה פתחתי הייתי במקצועי שפית. וככה התחילה ההיכרות בנינו מחדש התאהבתי בגבר הזה עד איבוד ראש. קיבלתי אל ליבי את עדי הוא היה ילד מתוק, אהבתי לטפל בו אבל הוא עדיין ראה בי זרה כל השנים האלה. עד שהילדה הזו שינתה אותו גרמה לו לשנות את דעתו להרגיש.
צלצול פעמון הדלת נשמע התקדמתי אל עבר הדלת שלמה ירד גם למטה מסתכל אליי. "הוא כאן שרית, אל תעשי שום דבר פזיז." שלמה הזהיר אותי.
"שלמה תסמוך אליי אני יודעת מה אני עושה הוא עוד יודה לי." אמרתי לו בביטחון. שלמה ידע איך אני פועלת וידע את דעותיי. הוא גם רצה בנערה הזו לירז בשביל הבן שלנו אבל ניסיון החיים לימד אותו שזה לא עובד בכוח.
פתחנו את הדלת עדי עמד בפתח הדלת עם מזוודה גדולה שלו וחולצה מכופתרת שחורה. הוא הפך להיות גבוה יותר גברי יותר ורציני יותר. לידו עמדה נערה צנומה בעלת שיער חום דבש, ועיניה היו בצבע תכלת ושפתיה נפוחות היו צבועות באדום. היא לבשה שמלה שחורה היא לבשה עקבים גבוהים.
"בני," אמרתי מחבקת אותו הוא עטף אותי בחיבוק חם. "גור אריות שלי כמה שהתגעגעתי אליך." לחשתי מלטפת את שיערו.
"אמא את מיום ליום יותר ויותר יפיפייה." הוא אמר בחיוך גדול. הסתכלתי עליו בוחנת את עיניו החומות דבש שהיו מוארות בחום, אבל לא אותו חום שהיה בהם כשהוא היה עם לירז.
"בני איך היתה הדרך." שלמה התקרב אליו מחבק אותו.
"היה כרגיל עכשיו אני בחופשה של מספר חודשים, אמא ואבא תכירו את החברה שלי אודליה אדרי." הוא הציג בפנינו את הנערה בחנתי אותה קלות.
"נעים להכיר אותך," שלמה פתח לוחץ ידיים איתה.
"נעים להכיר אותך אודליה." עניתי בחיוך ציני שלי, הוי לא חמודה את עומדת לצאת מכאן בקרוב.