תלמד אותי לשחרר אותך אהובי (כבשתי אותך עונה 2)

פרק 53: ארסק אותך

•לירז P.O.V•
בהיתי בדף מסתכלת על תוצאות שהיו כתובות בגרמנית שחור על גבי לבן. כשידי רועדות בקושי אוחזות בדף, הרמתי את מבטי בהיסוס פוגשת בעיניו החומות הכהות שהביטו בי בקור באותם רגעים. הלם זה הדבר היחיד שהוא ראה בפניי הייתי בטוחה בזה. איך לכל הרוחות אני יוצאת מזה עכשיו? לאן הכנסתי את עצמי לכל הרוחות? עכשיו אין דרך חזרה.
"אתה צוחק עליי נכון?" שאלתי בקול נמוך מוכת תדהמה כשעיניו מסתכלות עליי. "תגיד לי שזה רק סיוט תגיד לי שזו בדיחה!" אמרתי בזעם זורקת את התוצאות על השולחן. תשעים ותשע נקודה תשעים ותשע אחוז ביתו של מוסטפא ח'אמנאי.
"אמיה גשם בלילות, ככה קרא אבא שלך לאמא שלך באהבה. הוא העניק לך את השם הזה מזכיר את אהבתו לאמך גולבהאר. אמא שלך גולבהאר אכן היתה אירופאית. בכל מובן המילה היא גדלה כחילונית ליברלית לפי איך שאתם קוראים לזה. היה לה שיער בהיר כשלך בלונדיני זהוב ועיניים חומות דבש. אמא שלה היתה בעלת שורשים רוסיים, ולכן נולדה לה בת לבנה עור בהיר ועדין." הוא סיפר לי כשהדמעות זולגות מעיניי והוא מביט בפניי כשאני בוכה בשקט. "אביך מוסטפא הכיר את אמא שלך, כשהוא ראה אותה לפני המהפכה רוקדת ברחוב כשכולם מוחאים לה כפיים בבר. האישה הזו בעלת העיניים החומות דבש והשיער הזהוב, גרמה לו להתאהב בו עד ששכח כי היה איש דת. אחרי אותו היום הוא לא שחרר אותה הוא נשא אותה לאישה. והיא הפכה מאישה ליברלית לאישה דתייה ראויה, אחרי שנים שהיתה עקרה את נולדת. זה היה לפני עשרים שנה את היית האושר והשמחה שלהם עד אותו יום ארור." הוא המשיך לספר לי את מה שכבר ידעתי. "לפני עשרים שנה הציונים-" הוא חזר על דבריו בחדות.
"זו היתה תאונה." לחשתי בבכי קוטעת את דבריו. "שום ישראלי לא תקף את הוריי דודה לטיפה סיפרה לי." אמרתי לו בביטחון.
"לא לצערך לא, דודה שלך טועה היא לא ידעה שזה הם כי הם הסתירו כל פרט בזירה. באותו יום המוסד הציוני השטני החליט לתקוף את אבא שלך. הם החליטו לנקום בסבא שלנו עלי ח'אמנאי, הציונים האלה הכניסו מטען חבלה לרכב שבו היית את וההורים שלך. השפלים האלה חשבו שיצליחו להרוג אותו אבל מוסטפא שרד, אבל גולבהאר לא שרדה לצערנו עד היום חשבנו שאת כבר לא בין החיים. לטיפה דודתך אחות של אמא שלך ניתקה קשר עם אמא שלך באותם השנים כשהיתה חיה, בגלל שבחרה להפוך לאישה ראויה לאביך." הוא אמר מספר לי את כל מה שאירע באותו יום. התייפחתי בבכי כשהוא התקרב אליי לחבק אותי מצמיד אותי עליו.
"אני רוצה הביתה." לחשתי בקול שבור מתרחקת ממנו לא רוצה להיות קרובה אליו.
"בואי אני אקח אותך יפתי." הוא אמר משלב את ידי בשלו הרחקתי את ידי משלו בהיסוס. צעדנו לרכב הפעם הנסיעה ארכה בשתיקה אחרי לפחות ארבעים דקות הוא עצר ליד הבניין שלי.
"תודה שהסעת אותי." אמרתי בקול צרוד מבכי מנגבת את הדמעות. הוא בא לצאת מהרכב לבוא איתי לדירה אבל עצרתי בעדו. "מכאן אני אסתדר לבד, לילה טוב לך מוחמד." אמרתי יוצאת מהרכב צועדת לבניין שלי עולה במעלית לדירה שלי.