תלמד אותי לשחרר אותך אהובי (כבשתי אותך עונה 2)

פרק 61: שבועה שאשא לנצח

אם יכולתי לחזור בזמן,
אילו רק יכולתי לחזור לשם חמש שנים אחורה.
אילו הייתי יכול אהבה שלנו היתה מנצחת הכל.
הוי אהובתי, עכשיו האדמה זועקת כל בכייך חורך אותה.
את עזבת להיכל המלך, כולם מלווים את נשמתך לשם בבכי. ה׳ נתן לי אותך וה׳ לקח לי אותך לא שמרתי עלייך טוב.

•עדי P.O.V•
העשן הסמיך מילא את ריאותיי ריח המוות עפף את האוויר. שמעתי את מהומות סביבי, איבדתי את עצמי. הפסקתי לנשום האוויר סירב להגיע אל ריאותיי. עיניה החומות השחרחרות כאש הביטו בי בחום הם היו לנגד עיניי, פניה הלבנות הרכות היו יפיפיות יכולתי לראות את החיוך חם על שפתיה האדמדמות חייכו חיוך מלא רוך, וקול צחוקה המתוק נשמע. כמו אז היא הביטה בי בעליזות, אני רציתי רק לעטוף אותה בחוזקה. "לירז." שמה היפה נפלט מבין שפתיי.
"עדי," שמעתי את קולה הרך קורא בשמי כמו אז. כשאני מתקרב אליה לחבק אותה להרגיש את הניחוח הנעים שהיה של אותו הבושם שקניתי לה אז. אותו ריח פריחה אותו ריח האהבה שלנו. אך הצללית שלה נעלמה בין רגע התעוררתי מוצא את עצמי על המסוק. שמעתי קולות בכי שקטים. גופי סירב לנשום מור וגל ישבו מחובקים כשהיא בוכה בשקט בין זרועותיו. עיניו הכחולות היו אדומות מבכי. גופי רעד כשאותם רגעים של לפני הפיצוץ לחשתי לה שלא אוותר אליה. היא היתה מחובקת בין זרועותיי נשמתי אותה כמו באותו לילה שחלקנו. היא היתה כל עולמי.
"עדי–" שמעתי קול קורא בשמי, הרגשתי נשמתי עוד שנייה יוצאת מגופי. גופי רעד מכאב לא רציתי לחיות לא רציתי לנשום. רציתי שחיי יסתיימו עכשיו היא היתה אהבתי היחידה. "לא עדי תישאר חזק." גל עטפה אותי בוכה כשהיא מנסה בעצמה לנשום. "היא לא היתה רוצה לראות אותך ככה תנשום עדי. גם כשזה כואב היא לא הקריבה את חייה לחינם, היא מתה למען הגנת המולדת שלנו. רבים נפלו לשמור על הבית הזה, תהיה חזק עדי. לירז תמיד תחסר לנו היא חלק בלתי נפרד מהנשמה של כולנו." גל אמרה בקול רועד מנסה להיות חזקה מחבקת אותי. כשלושתנו נשברים לרסיסים בוכים.
"איך אוכל לחיות בלעדיה? אני בלעדיה חצי אדם גל." צעקתי בכאב רועד נשברתי בוכה. לא מסוגל לנשום לחיות בלעדיה.
"אני יודעת, היא היתה החברה שלי אחות שלי כל השנים האלה." היא לחשה בבכי. "היא היתה איתי תמיד בטוב וברע תמיד מנסה להיות חזקה, גם כשנשברה נאחזה במה שיכלה." גל המשיכה את דבריה בבכי.
"היא היתה חברה של כולנו, היא תמיד תישאר." מור עצר את הדמעות מנסה להישאר חזק. "היא היתה מלאה בכל כך הרבה דברים טובים, הנשמה שלה היתה טובה." הוא המשיך נושם בקושי.
"מור." קראתי בשמו שבור מנסה לנשום למרות שגרוני היה חנוק. נשמתי כאבה להיזכר בה זה היה כואב לדעת שהיא הפסיקה להתקיים בעולם שלנו. "מצאתם אותה?" שאלתי בקול שבור מרוסק. אלוקים תגיד שלא תגיד שהם טועים היא חייבת לחיות.
"לצערי מצאנו חלקים ממנה עדי. כעת נצטרך להודיע להורים שלה." הוא אמר בקול רועד.
"מי יודיע להורים שלה ולבן שלה?" שאלתי בקושי נושם. מסכן יגל הוא נותר בלי אמא ובלי אבא. מה יקרה לו עכשיו?
"אני הודיעה להם." הוא אמר בקול רועד. "אני זה שגייס אותה אני זה שהודיע." הוא אמר נושם בקושי לוקח על עצמו את אשמה למותה.
"לא, מור תן לי לעשות את זה בשבילה. תן לי בפעם האחרונה לבטא את הדברים שמהם היא חששה." לחשתי בקול שבור.
"עדי—" גל התחילה מנסה למחות.
"אני מי שהביא אותה מצרפת, הייתי צריך לתת לה ללכת כשביקשה ממני. אבל לא הייתי מסוגל אז לעשות את זה. תמיד סיפרתי לעצמי שזה בגלל המשימה, אבל זה היה בגלל שרציתי אותה בחיי." לחשתי ברעד. "היא לא היתה אמורה להיות כאן, ולמות ככה. היא לא היתה אמורה להיות חלק מהעולם שלי. הייתי צריך לתת לה לברוח אז, עכשיו כשגיליתי את האמת על מה שקרה אז מאוחר מדי, לא הספקתי להשיב אותה אליי לא הספקתי לחבק אותה מספיק חזק." אמרתי מנסה לנשום מתקשה רציתי למות. "היא עברה בגללי גיהינום היא פגעה בעצמה, היא סבלה רק בגללי כל הארבע שנים הארורות האלה. לא הגיעה לה ככה למות לא הגיעה לה. אני לא אסלח לעצמי לעולם על זה שפגעתי בה." אמרתי בבכי מתרסק נזכר בצלקות על גופה כשהיא הראתה לי לראשונה תרופות נגד דיכאון שלה.
"אלוקים היה צריך להעניש אותי במיתה לא אותה, לה זה לא הגיעה אני הייתי אמור להיכנס למתחם הארור הזה." אמרתי בבכי.
"כל מה שקרה היה צריך לקרות. הכל היה בהשגחה פרטית." גל אמרה מנסה לנחם אותי. "ה׳ נתן וה׳ לקח אותה הוא תמיד לוקח את הטובים ביותר." היא לחשה בוכה. נשמתי שרפה רציתי למות ללכת איתה.
"היא הבטיחה לי אז שנאהב לנצח בין אם בעולם הזה ובין אם בעולם האמת תמיד ליבי יהיה שייך." לחשתי בקושי כשהכל נהיה שחור. שמעתי קולות קוראים בשמי. לא רציתי לנשום או לחיות יותר זה לא הגיעה לי. אני הייתי אמור למות שם לא האישה הטובה הזו.