השבועות בלעדיי אן הם סיוט.. כל מועדון או יציאה גל ורון היו צריכים לשכנע אותי כלכך הרבה זמן.
המקלחות כבר לא כיפיות בלעדיה, כל האהבה שהייתה לי אליה הפכה לכאב, ובאיזשהו מובן אני דווקא בסדר עם זה, זה הזכרון היחיד שנשאר לקיום שלה, היא נעלמה..
היא לא נלחמה עליי או הצטערה, מאז אותו יום הכל השתנה, החיוך שלי כבר כמעט ולא קיים, אני לא אותו טלאור.
וזה הורג אותי לאט לאט.
איך היא יכלה לעשות לי דבר כזה? שוב המחשבה על כמה גרוע היה לה איתי שהיא פשוט העדיפה גבר שמכה אותה.
אני נשרף כל יום קצת יותר, אני מפסיק להיות אני..
ואני לא אוהב את זה בכלל.
אף אחד לא אוהב את זה..
גל מדבר איתי כבר כמה שבועות ומנסה להכניס לי קצת שכל לראש, לאמא שלי כואב בשבילי ואבא שלי מבין אותי.
ושי.. שי על אן בטירוף..
״טלאור!״ גל צעק והבטתי בו מופתע, נסחפתי עם המחשבות שלי.. גל העיף עליי את הכדור שפגע לי בגב ונעמד מולי,
״מה נסגר?״ רון שאל אותי כועס ״על מה אתה חושב?״ מיידן שאל בעדינות ונאנחתי, ״נו דיי אנחנו באמצע משחק.״ אמרתי באדישות, פשוט בואו נמשיך לשחק כדורגל.. התיישבתי על רצפת המגרש ונשענתי על הגדר,
״מה יהיה טלאור?״ מיידן שאל והתיישב לידי, ״אני לא יודע, אני פשוט שונא את זה.״ אמרתי בכעס והוא נאנח,
״אתה חייב להתאפס טלאור.. אני כבר לא מכיר אותך.״ גל אמר לי בעצב ואני נאנחתי.
״אני אוהב אותה, אבל זה יעבור. זה לא ימשך ככה לנצח נשבע.״ אמרתי ברצינות והרמתי את ידי כשבועה, וארבעתנו צחקנו.
אני ומיידן שמרנו על קשר, הטעות של אן לא קשורה אליי ואליו.
״נשבע שטעים לי! אמא אני מאוהב!״ צעקתי לה מתוך הבריכה והכנסתי עוד תות לפה, ״יש לי בן חולה נפש!״ אמא אמרה וכולנו צחקנו.
״אתם משעממים אותי.״ אמא שלי אמרה לגל רון שי ומיידן ופתאום התחילה לרוץ לכיוון הבריכה, אחרי מספר שניות אמא שלי קפצה ראש לבריכה עם הבגדים עם הכל ונקרענוו מצחוק.
״את לא נורמלית.״ אבא שלי הביט בה מופתע, ״שקט.״ אימי אמרה וצחקתי, ״גם אני לא.״ אבי אמר וקפץ גם לבריכה.
כולם נכנסו ביחד איתנו והתחלנו מלחמת מים.
נשבע שכלכך כיף לי, טוב לי איתם. הם הדבר הכי טוב שיש לי כרגע..
לאחר שבוע-
(תפעילו את השיר למעלה-)
השעה כבר 2:00 לפנות בוקר.. המחשבות עליה לא מפסיקות, אבל הם לפחות נרגעו מעט.
מיום ליום אני מבין יותר שמגיע לי יותר, שאני שווה יותר.
אני מתחיל להרפא, זה לא קל אבל זה קטן עליי.
מיום ליום אני חוזר להיות טלאור של פעם, זה שהחיוך זה הדבר שרואים אצלו בכל שניה ביום.
אני מתחיל לחזור.
החלטתי להפרד כמו שצריך, להגיד לה ביי וזהו, לתת לה ללכת. כדי שאני בעצמי אוכל להמשיך הלאה.
אחרי שעתיים שאני שוכב במיטה ומביט בתקרה וחושב עליה, השיר ׳שלך תמיד אהובה׳ של רון כהן מתנגן לי באוזניות ואני משתגע, בכל מילה הלב שלי נשרף קצת יותר.
קמתי והתיישבתי על כיסא המחשב שלי, לקחתי דף דפדפת ועט כחול ״זהו אן, הגיע הזמן שאתן לך ללכת.״ אמרתי בכאב והתחלתי לכתוב לה.
