הכנסתי בקושי רב את המפתח אל הדלת בגלל שהגוף שלי רעד מכל התחושות והרגשות הרעות שמילאו אותי הערב, זה היה נוראי.
סוף סוף הצלחתי להכניס את המפתח וסובבתי אותו, היד שלי לא מפסיקה לרעוד אלוהים.. פתחתי את הדלת בעצבים אך לא סגרתי אותה, אן צריכה להכנס.
היא נכנסה אחריי וסגרה את הדלת בזמן שאני מתקדם למטבח, הוצאתי שתי בירות מהמקרר פתחתי אחת מהן והנחתי אותן על השולחן.
חום הגוף שלי מאפשר לי להרגיש עוד יותר חנוק, התחלתי לפתוח את כפתורי החולצה ואן נעמדה מולי. ׳זה מזה לא הזמן.׳
הורדתי את החולצה ממני והנחתי אותה על הכיסא הגבוהה שבאי במטבח, כלכך חם לי אלוהים והמבט שאיתו אן בוחנת אותי לא ממש עוזר. גלגלתי את עיניי, לקחתי את הבירה מהשולחן והתקדמתי לכיוון החצר.
ידה הקטנה של אן תפסה בידי ומנעה ממני להמשיך ללכת ולהרגע. ׳זה אף פעם לא טוב כשאני עצבני, אז בשביל מה?׳
"אתה מוכן להפסיק לכעוס עליי כבר?" אן שאלה אותי בכעס ואני פשוט הייתי המום.
׳היא כועסת? היא?! יש אותה ביותר חוצפנית הערב?׳
ניתקתי את ידי מידה והמשכתי ללכת, מזה אין לי כוח לזה.
"טלאור. אני מדברת איתך." אן אמרה לי בעצבים ופשוט נעצרתי, כנראה שהערב הזה לא הסתיים בטוב.
"כוסעמק טלאור אני מדברת אלייך!״ אן התפרצה ויכלתי לשמוע על קולה שכואב לה, אבל לה לא אמור לכאוב.
אני זה שכואב לו, והפעם בצדק.
"אתה מכאיב לי.." היא אמרה והסתובבתי אליה המום,
״אני מכאיב לך?" קולי היה שבור וחנוק,
"ותפסיקי לצעוק ולהתעצבן זה לא טוב לתינוק שלנו.." הוספתי לה בשקט, אני דואג לה כלכך, אבל זה הכי הרבה שיכלתי להוציא כרגע.
"אז תענה לי." היא אמרה בכעס והשפלתי את מבטי,
"אני לא כועס אן.. אני מאוכזב." אמרתי באדישות והיא נאנחה ושילבה את ידיה על החזה שלה.
"ממה בדיוק אתה מאוכזב?" היא שאלה והביטה בי במבט שיכל לגרום לי להשתגע.
"ממה אן? את באמת שואלת ממה?" שאלתי בכעס שמעורבב עם אכזבה ועצב, אני לא יודע איך להסביר את זה אבל הקול שלי פשוט נשבר.
"כן, ממה? בגלל מה אתה כלכך מגעיל אליי?" אן שאלה מבולבלת וכל הכאב שאני חש כבר מהרגע שבו נכנסנו אל ההורים שלה התגבר יותר. זה גרם לי לאבד את זה..
"תארי לך שההורים שלי מזמינים אותך אליי הביתה לקידוש ראשון אן." אמרתי לה בקול שבור והיא הביטה בעיניי מנסה לקרוא אותי. ׳תפסיקי.׳ ״איך שאת מגיעה לסלון החיוך שלך נופל ביחד עם הלב שלך לרצפה, כי נויה תהיה בסלון. יושבת שם מחוייכת עם הההורים שלי." אמרתי בכאב והיא השפילה את מבטה, "יודעת מה ? מילא נויה.. אבל דמייני שזו שבגדתי בך איתה יושבת עם ההורים שלי שם. ועוד כשבאת להציע לי להתחתן איתך!" צעקתי את כל הכאב שהיה לי באותו רגע, העיניים של אן כבר לא קוראות אותי והדמעות שלפני שניה היו בעיניי כבר השאירו שבילים שקופים על לחיי.
״כל העבר שלי איתה, יעבור לך מול העיניים. ואת לא תהיי קיימת בשבילי כל הערב, רק כשנגיע הביתה. רק כשנהיה לבד אני אזכר בך. וגם זה בלית ברירה. נראה מה תגידי." אמרתי לה בכאב ושוב פעם התחלתי להתקדם החוצה, רק שהפעם.. כמו שרציתי בהתחלה, אן לא עצרה אותי.
