פרארי אדומה

פרק 7

קמילה הגיעה לבית שלה כעבור עשרים וחמש דקות. היא הוציאה את המפתח שלה מהתיק במהירות ופתחה את הדלת. היא נכנסה לבית, עדיין רטובה מהגשם.  היא זרקה את התיק בחדר שלה, לקחה בגדים מהארון והלכה להתקלח. היא השתיקה את ההודעות בטלפון ושמה שירים בזמן המקלחת. היא לא רצתה שההודעות יפריעו למוזיקה. 

היא רק רצתה להרגיש טוב יותר. 

כעבור חמישים דקות היא סיימה את המקלחת והתלבשה. היא יצאה מהאמבטיה והבחינה שאף אחד עוד לא בבית. היא נכנסה לוואטסאפ וראתה הודעה מאמא שלה לפני 40 דקות- שמעתי על מה שקרה. מצטערת. אני יודעת שלא תרצי לבוא היום, נכון? 

איך אימה יודעת כזה מהר על מה שקרה?! היא קיוותה שהיא לא תעשה את 'השיחה'. למרות שעם כל הצרות שיש לה על הראש היא בטח תשכח מזה עד שהיא כבר תגיע הביתה.   היא בטח תשאל איך זה קרה ותלך לישון. מרוב עבודות היא עוד שנייה נרדמת בעמידה. ברור שהיא הבינה את אמא שלה. אין מישהו בעולם הזה שהבין אותה כמוה. היא גם ככה לא רצתה את השיחה הזאת. שיחות מהסוג הזה אף פעם לא יגרמו לה להרגיש טוב יותר. מה שיגרום לה להרגיש טוב יותר זה שפשוט כולם יעזבו אותה בשקט ויניחו לה לנפשה. היא שנאה שמרחמים עליה. זאת הרגשה כל כך עלובה. חוץ מזה, חשבה, אני לא צריכה רחמים של אף אחד. אני לא מתתי. אוי, זה היה אכזרי. טוב, אני אסתדר גם בלי הרחמים הפתטיים האלה. 

לא, כואב לי הראש. אני אבוא פעם הבאה, טוב? ודניאל איתך? כתבה קמילה. דניאל היה האח הקטן שלה. בן שש וחצי. היא טיפלה בו כמעט כל הזמן. כל פעם שג'ואי היה רואה את דניאל, מה שהיה כמעט כל יום, דניאל תמיד היה שמח שהוא היה שם והם היו משחקים לפחות שעה ביחד. דניאל העריץ אותו, וג'ואי העריך אותו מאוד ואהב אותו מאוד. ג'ואי היה כמו עוד אח לדניאל. וגם לקמילה. 

קמילה אהבה ילדים מאוד. הם לא שופטים אף אחד. לא שקרנים- תמיד מדברים בכנות, לא אומרים לך את מה שאתה רוצה לשמוע. לא צבועים. פשוט תמימים. קמילה רצתה את התקופה הזאת בחזרה. היא הייתה עושה הכל בשביל להיות ילדה קטנה שוב. 

אמא: כן, הוא איתי. הוא מוסר לך שהוא אוהב אותך. 

קמילה: תמסרי לו בחזרה. 

                                                                                       ***

כשקמילה הלכה, מיילי חזרה לתוך החדר שלה. היא שמה את האוזניות על האוזניים שלה שוב. נייט עלה במדרגות על מנת להתעמת עם מיילי, בעודו עדיין מופתע וכועס ובעיקר מבולבל. הדלת הייתה סגורה אבל בלי מנעול. הוא פתח אותה והופתע לראות את מיילי בוכה, בעוד האוזניות עליה. היא נבהלה מיד וניגבה את הדמעות עם היד. 

''מיילי למה שיקרת ל..רגע את בוכה?'' שאל נייט. מיילי שיפשפה את עיניה. 

''לא, סתם נכנס לי משהו לעיניים ואני לא מצליחה להוציא אותו. תבדוק באמת אם יש לי שם משהו,'' אמרה מיילי. נייט התקרב והסתכל אל תוך עיניה התכולות של מיילי.