פרארי אדומה

פרק 39

קמילה

הרוח הנעימה של חודש מרץ נשבה על פניי. נשכבתי על הדשא ועצמתי את עיניי בשלווה. 

עבר בערך חודש מאז הכל. מאז אבא שלי, מאז הטיול. אני ונייט חודש ביחד, וזה החודש הכי טוב שהיה לי בחיי. הוא לא ברח ממני כשהייתי זקוקה לו. הוא לא נבהל כשאמרתי לו שאבא שלי מת, הוא תמך בי, ועזר לי. הוא היה שם כשאני ואמא סיפרנו לדניאל את האמת על אבא. 

''לא הולכים לבקר את אבא?'' דניאל נכנס עמד בפתח הדלת של חדרי בזמן שאני, אמא ונייט דיברנו וקטע את שיחתנו. נשמתי עמוק וקמתי מהתנוחה הנוחה שהייתי בה. התיישבתי על המיטה. 

''אני אשאיר אתכם לבד,'' נייט החזיק לי את היד, כמו לתת לי ביטחון בשביל לדבר, לסמן שהוא שם. אחזתי בידו בחזרה וחייכתי חיוך קטן לעברו. 

''דניאל, אתה... אתה זוכר שאמרתי שאבא קצת חולה?'' אמרה אמא.  הוא הסתכל עליי.

''כן, ואני אמרתי שצריך להביא לו פרחים כי הוא אוהב פרחים וכולם אוהבים פרחים אבל קמילה אמרה שאי אפשר.''

''אז עכשיו הוא עוד יותר לא... לא מרגיש טוב. ולא נראה לי שיהיה אפשר לבקר אותו.'' אמרתי.

''למה? אבל אני אוהב לבקר את אבא.'' החנקתי דמעה שהייתה בגרוני.

''גם אני, אבל הגוף של אבא הפסיק לעבוד, והרופאים לא הצליחו לתקן אותו. הוא... מת. מת זה שהגוף מפסיק לעבוד.'' לחשה אמי בדמעות. ליטפתי את גבה והחזקתי את ידה. 

''אולי אני אצליח לתקן את הגוף של אבא?'' דמעות התחילו לזלוג מעיניי.

''אני לא חושבת שתצליח.''

''אז איפה אבא עכשיו?'' הוא שאל והביט בי בעיני עגל. 

''הוא.. ב...ארץ המתים.'' אמרה אמי. 

''שם אפשר לבקר אותו?''

''לא, כי זו ארץ מיוחדת לאנשים שהרופאים לא הצליחו לתקן את הגוף שלהם.''

''הוא לבד שם?''

''לא. הוא עם סבתא, דנדי, אל תדאג. הוא עם סבתא, ו...''

''הוא גם עם ג'ואי?'' צמרמורת עברה בגופי. אמא החזיקה בידי. 

''כן, הוא גם עם ג'ואי. אבל זה שהוא הלך לארץ המתים לא אומר שהוא לא איתנו. אבא תמיד יהיה בלב שלנו, ובמחשבות שלנו. הוא פשוט לא יהיה לידנו יותר.''

''הוא גם יהיה בתמונות שלנו?''

''כן, הוא לא ייעלם מהתמונות שלנו ביחד. הוא תמיד יאהב אותנו ותמיד יהיה בתמונות ואנחנו תמיד נזכור אותו.''

''אז לא הולכים לאבא יותר ביום שני?''

''ל..לא. לא הולכים.''