פרארי אדומה

פרק 47

קמילה

התקופה הזאת הייתה התקופה הכי נוראית בחיי, אתה יודע? לא בכיתי יותר. לא הרגשתי כלום יותר. אני חיה אבל לא באמת, לא באמת. אני מרגישה כמו רוח רפאים. אני הולכת כל יום לבית ספר כי אני חייבת, ואני רואה אותך, מנשק איזו בחורה רנדומלית שבחרת מתוך ההמון, ואני תוהה לעצמי איזה שקר אתה הולך לספר להן. זה מוזר, אתה יודע? הלכתי שבוע שעבר לתחנת המשטרה לאחר שעות על גבי שעות של התלבטויות אם ללכת, ובסוף מצאתי את עצמי רק בוהה בקיר כשהשוטר ההוא שואל אותי למה באתי. מלמלתי לו שלא חשוב וחזרתי לבית. 

אתה חושב שזה דפוק? כלומר, אני דפוקה. אני יודעת שלוקאס לא עשה את זה, אני יודעת שאתה עשית את זה, ובכל זאת אני נותנת לו לשבת בכלא על פארש. כמובן שהוא צריך לשבת על מה שהוא עשה, מצדי שיירקב שם, אבל לא על מה שהוא לא עשה. ואני עדיין לא יכולה להסגיר אותך. אני לא רוצה להאמין לזה, אני רוצה להאמין לך, באמת. אבל האולר והמכונית אומרים אחרת. אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא נכון, אבל אני לא מצליחה. אין לי אנרגיה לעשות שום דבר. גם לא לשחק עם דניאל.

הוא ממש מתגעגע אליך, אתה יודע? גם למיילי. הוא שאל אותי אתמול למה אתה לא בא לפה או למה אני לא באה אליך, ואמרתי לו שכרגע החלטנו לקחת הפסקה אחד מהשנייה.

את אמא שלי אני בקושי רואה, אני טובעת במבחנים ובעבודה בין לבין, והיא עסוקה בעבודה אפילו יותר ממני, עכשיו יותר מתמיד. 

לא ממש הייתה לי הזדמנות לעכל שום דבר שקרה בחיים שלי. עברתי מדבר אחד לשני. מאבידה אחת לשנייה, ועכשיו לשלישית. מתי החיים שלי הפכו לסדרת טלוויזיה?

הלוואי שהייתי פוגשת אותך בזמן אחר. אולי ביקום מקביל כל זה לא היה קורה ואני ואתה לא היינו נפגשים בכלל. אולי ביקום מקביל ג'ואי לא היה מת, ואני והוא היינו ביחד, ולא הייתי כל כך מטומטמת. 

אבל כרגע אין יקום מקביל וג'ואי מת מבלי שאספר לו על הרגשות שלי כלפיו, ואני פגשתי אותך והתקופה איתך הייתה התקופה הכי טובה שהייתה לי בחיים. חייתי בבועה. ואז הבועה התנפצה והמציאות קרתה.

והלוואי שהיה לי את האומץ להגיד לך את זה פנים מול פנים ולא להגיד לך את זה בתוך הראש שלי.

***

הבחינה לפסיכומטרי שלי עוד כמה ימים. מאז מה שקרה אני בקושי למדתי. למען האמת אני בקושי זוכרת איך קוראים לי. אני אפילו לא יודעת אם אני אעשה את הבחינה. יש לי יותר מדי על הראש עכשיו. בא לי פשוט לשכב במיטה, לעצום עיניים, לחבק את הכרית שלי ולא להתעורר יותר. או לנסוע לעיר אחרת, למקום אחר, בלי שאף אחד מכיר אותי, ולהתחיל מחדש.