פרארי אדומה

פרק 20

ההלוויה הסתיימה.

 כשרייצ'ל הספידה את ג'ואי, קמילה לא הפסיקה לבכות בשקט. אנשים הסתכלו עליה במבט מרחמים, במיוחד המנהלת  והצוות של בית הספר שבו קמילה לומדת. הם ידעו שקמילה וג'ואי היו קרובים. אבל אף אחד מהם לא ידע כמה. אף אחד מהם לא ידע שהרגשות שלה אל ג'ואי הרגו אותה מבפנים ועכשיו כשהוא הלך התחושה הזאת אפילו מתגברת. 

 מיילי לא הפסיקה לבכות אף היא. אביה של מיילי חשד שהיא וג'ואי היו יותר משותפים לכיתה, למרות שמיילי הכחישה. היא כעסה על עצמה שבכתה כך מול אביה. 

''זה הלוויה, אבא, מה רצית, שאצחק?'' אמרה מיילי בתגובה למבטים החשדניים שאביה תקע בה ומשכה באפה.

לאחר מכן כולם הלכו. חוץ מקמילה. היא עדיין נשארה שם, באותו המושב, באותו המקום, עם אותן המחשבות. עם אותה המציאות. עברה שעה, והיא עדיין כאן, בוהה ומלאה במחשבות. היא באה לבד, היא לא רצתה שדניאל יהיה שם, ואימה של קמילה הייתה צריכה לשמור על דניאל. היא הרגישה ריקנות משהו. 

 לא היה לה כוח לחזור לבית הספר. היא רצתה שהזמן יעצור, או שהזמן יחזור לאחור. היא קמה והתיישבה בצד על הרצפה, ידיה מחבקות את ברכיה. היא הניחה את ראשה על ברכיה ועצמה את עיניה. היא רצתה לבכות, היא שנאה לבכות אבל היא הרגישה עכשיו שהיא כל כך רוצה. אבל אף דמעה לא יצאה לה מעינייה אז היא פשוט ישבה שם והרגישה חסרת תחושה אך עם זאת הרגישה כל כך הרבה רגשות בו זמנית. קמילה הרגישה מלמולים וכעבור כמה שניות הבחינה בקול של צעדים מתקרבים לכיוונה. היא לא ייחסה לזה חשיבות, ואז הכומר התיישב לידה. היא הרימה את ראשה ופקחה את עיניה בבלבול.

היא לא אמרה כלום. שיערה החום היה אסוף בקוקו, מעט ברישול. עיניה הירוקות נהיו נפוחות ואפה נהיה בצבע אדמדם בגלל הבכי. היא לבשה חולצה שחורה ארוכה מכופתרת עם מכנסיים שחורים תואמים, ומגפיים שחורות. 

היא הייתה נראית כאילו היא הולכת ללוויה. טוב, כי זה מה שהיא עשתה. 

''אלוהים שם אותו במקום אחר, מקום טוב יותר.'' הוא שבר את השתיקה. 

''אל תזבל לי את המוח, בבקשה. תספר את הקלישאות האלה למישהו אחר.'' לא היה אכפת לה להיות גסת רוח. היא רק רצתה להיות לבד. או להיות עם ג'ואי. 

''את מאמינה באלוהים?'' היא נשמה עמוק.

אני חושבת שיש משהו שהוא גדול יותר ממני, וממך, ומכל בני האדם. אוקיינוס. ים. אבל אני לא מאמינה באלוהים. לא.'' אמרה והכומר ישר פצה את פיו. 

''לאלוהים לא אם את לא מאמינה בו. כי הוא מאמין בך!''

''היה נחמד אם המשפט הזה לא היה רק נשמע טוב אלא גם שהיה משהו מאחוריו,'' ענתה קמילה וקמה. לנהל שיחת נפש עם  כומר על אלוהים היה הדבר האחרון שהיא רצתה.