פרארי אדומה

פרק 12

''דניאל בוא, אני כבר מאחרת,'' אמרה קמילה לדניאל. היא הייתה במטבח ושתתה כוס מים. הם עמדו ללכת למסעדה, כי קמילה צריכה להתחיל כבר את המשמרת.

''אני בא,'' אמר דניאל והביא איתו את פלפל. 

פלפל היה בובת פרווה נעימה לליטוף בצורת פיל שדניאל היה סוחב אותה לכל מקום. קמילה קנתה לו אותה ביום ההולדת שלו, בגלל שהוא מאוד אהב פילים משום מה. הוא עם הבובה הזו מאז התאונה של אביו. קמילה משערת שהוא כנראה חושב שהפיל ימלא את חסרונו של אביהם. דניאל וקמילה יצאו מהבית. דניאל אחז בידה הימנית של קמילה ובידו השנייה החזיק את פלפל. ידה של קמילה הייתה חמימה. מזג האוויר היה לא יציב. פעם חם, פעם קר. עכשיו היה חמים עם מעט רוחות שנושבות בחוזקה. המרחק מהבית של קמילה למסעדה היה די רחוק. זה היה באמצע העיירה. לא בצד העשיר שלה, ולא בצד הפחות טוב שלה. הוא לא היה יקר מדי ולא זול מדי. פשוט ממוצע. קמילה ניצלה את הזמן שהם הולכים בשביל לספר לדניאל את האמת לגבי ג'ואי. אבל היא לא ידעה איך. ''היי, דניאל, זוכר שאבא לא מדבר איתנו כי הוא היה בתאונה קשה ובקושי יצא ממנה בחיים? אז עכשיו יש עוד מישהו שאתה לא תדבר איתו אף פעם. לפחות עם אבא יש סיכוי שעוד אי פעם תדבר איתו, אבל עם ג'ו לא, כי הוא מת!'' כן, זה לא ילך טוב במיוחד. חשבה קמילה. הם הביטו בעצי אשוח הזוהרים מבתיהם של האנשים בעודם הלכו לכיוון המסעדה.

''למה אנחנו גם לא חוגגים אצל החג אצל ג'ואי ואצל אמא שלו? הוא עוד חולה?'' שאל דניאל. קמילה נאנחה וידעה שזה הזמן לספר לו. אבל איך מספרים לילד בן שש וחצי שאמור לחשוב שהעולם ורוד שהנה, עוד משהו השתבש? היא נשמה עמוק. 

''דניאל, יש לי משהו לספר לך. ג'ואי לא... אנחנו לא יכולים ללכת אליו.''

''כי הוא עדיין חולה?'' שאל דניאל. הוא זכר שקמילה אמרה לו שהוא לא מרגיש טוב.

''כי היו צריכים אותו בשמיים לכמה זמן. היו צריכים ממנו קצת עזרה אז הם.. לקחו אותו איתו שיהיה לצידם, ויעזור להם, כי אי אפשר שהוא יהיה רק לידנו כל הזמן, זה לא מתחשב באחרים נכון?'' קמילה עמדה לבכות בעודם המשיכו ללכת בשביל, ''באיזשהו שלב פשוט צריך לשחרר. הוא רצה להשגיח עלינו מלמעלה, במקום שאנחנו נשגיח... נשגיח עליו.'' היא לקחה נשימה עמוקה. ליבה פעם במהירות. 

''הוא יבוא לבקר אותנו?'' הוא שאל ותלה בה עיניים מלאות בתקווה.

''אני לא יודעת.. זה תלוי כמה הם יצטרכו אותו שם.''

''אבל אני אהבתי אותו,'' אמר דניאל.

''גם אני אהבתי אותו. אין לך מושג כמה,'' היא השיבה. גרונה היה חנוק אך היא החזיקה את הדמעות בפנים.

''אז השמיים לקחו אותו כמו שהוא לקח את סבתא?'' שאל דניאל והביט בקמילה בעיניים גדולות. קמילה הביטה בו ונשכה את שפתיה על מנת לא לבכות.