פרארי אדומה

פרק 40

קמילה

מתי מתחילים הזיכרונות הראשונים של בני האדם? אני לא יודעת איך זה אצל אחרים, אבל אני יודעת איך זה אצלי. הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל ארבע - אני וההורים שלי הולכים לים. תמיד אהבתי ללכת לים, כבר מגיל קטן. הייתי יכולה להישאר שם שעות. הכי אהבתי את השקיעה בים. זה היה מראה כל כך מספק, לראות את השמש שוקעת באיטיות היישר אל תוך המים והכחול משתלב עם הכתום הכהה, והשמיים מתכהים לאט לאט ביחד עם השמש... ההורים שלי רצו ללכת כבר אך אמרתי להם שנישאר עד השקיעה. תמיד אנחנו עוזבים אחרי השקיעה. 

אני בונה ארמון חול ביד אחת ומלקקת ארטיק 'מגנום' ביד השנייה (תוך כדי שאני משתדלת לא להעיף גרגירי חול על הארטיק היקר שלי) ואני מבחינה בילד קטן שמשחק עם ילד אחר משהו עם כדור. מסירות אולי? לא יודעת. הכדור נוחת אל תוך הארמון והורס אותו, ובנוסף מעיף חול על הפנים שלי. הארטיק היקר והאהוב נשמט מידי ונחת אל תוך החול כך שעל כולו הייתה שכבת חול מציקה ומגעילה. ממש התעצבנתי. עבדתי על הארמון הרבה וכל הפנים שלי עכשיו מלאות בגרגירי חול ואני בקושי יכולה לראות משהו, ושלא נדבר על זה שהארטיק ששכנעתי את אבא שלי אחרי מאמצים רבים לקנות לי נפל לחול. ילד אחד מתנצל והילד השני מבקש את הכדור. אני אומרת לו שיתנצל גם. הוא אומר שחבר שלו ביקש. אבל אמרתי לו, אתה זה שזרקת. הוא מתקרב אלי ומנסה לקחת את הכדור. אני לא מסכימה ונלחמת על הכדור. אמא שלי אומרת לי לשחרר ושזה לא הכדור שלי, אבל אני אומרת שהוא צריך לבקש סליחה. לבסוף ויתרתי לילד המעצבן בלית ברירה. הוא הוציא לי לשון ואני החזרתי לו מבט כועס. אתה חוצפן, אמרתי לו. ואת מעצבנת ומציקה, הוא השיב. אישה מבוגרת הגיחה מאחוריו ואמרה לו שיתנצל מיד. היא הייתה נראית אמא שלו. הילד אמר שלא בא לו. האישה חזרה ואמרה, תתנצל מיד. הוא נאנח והתנצל בכוח בדיוק בזמן השקיעה. פספסתי את השקיעה בגללו. כשבאתי ללכת הוא הושיט לי ארטיק חדש, באותו הטעם שהיה לי מקודם, לפני שהוא הפיל לי את הארטיק לחול. היה מבט מאולץ על פניו, ויכולתי לראות את אמו כמה מטרים מאחורינו. מלמלתי תודה בחטף והלכתי בעקבות אמא ואבא שלי אל היציאה של החוף. 

הילד המעצבן הזכיר לי את אותה האנרגיה של מי שנתקלתי בה עכשיו ברחוב. הייתי בדרך חזרה מהבית של טום לאחר שלקחתי את דניאל אליו. לא אמרתי על זה לנייט כי ידעתי שהוא ישר יבוא וירצה לקחת אותי ולא רציתי שהוא יטרח בשביל זה כי זו הליכה של עשר דקות. הלכתי ואז נתקלתי במישהי ברחוב, אחת הבחורות היפות שראיתי בחיי. בלונדינית עם עיניים חתוליות ויפות, רגליים ארוכות ופוני שהחמיא לה. היא לבשה שמלת קיץ למרות שלא היינו בקיץ בכלל ונעלה נעלי עקב ענקיות ודקות שלא הייתה צריכה. תהיתי איך היא הולכת על המקלות האלה. הבלונדינית נפלה לרצפה מההתנגשות וכך גם אני. התאוששתי ראשונה והושטתי לה יד. היא הזיזה את היד בגסות. ''אני לא צריכה יד, אני צריכה שתשימי לב לאן את הולכת, טיפשה.'' היא אמרה בהתנשאות והמשיכה ללכת. גלגלתי את עיניי והמשכתי ללכת גם אני. שונאת בלונדיניות.