Little Strength

Chapter 22❁

נקודת מבט: ג'ייסון. (בייב שלייייייייייייייי)

"הוא במרתף, בוס." פניי זעפו מאז שנכנסתי לבניין. זה היה מוזר מאחר והתרגלתי לחייך ולצחוק עם צוות ביבר חזרה בניו-יורק. אני כבר מתגעגע אליהם. אני מהנהן לסגני, לוק, ומתחיל את דרכי אל המרתף.

כבר יכולתי לשמוע את צרחות הסבל והפחד וזה הביא חיוך לפני; חיוך מרושע מלא זדון ורוע. אני פותח את הדלת בחבטה והרעש מהדהד בזמן שצעקותיו משתתקות מההפתעה והאימה מכך שהוא רואה את פרצופי.

"הו, שלום." אני מחייך חיוך מעושה, ניצוץ של רשעות ארסית מנצנץ בעיניי. אני הולך ברגע לקיר מכשירי העינוי, נמנע מלצחוק על נשימותיו המאיצות ומלאות הפאניקה והתחינות הבכיינות וחסרות התועלת על חייו. יכולתי לראות שהבנים שלי עשו לא מעט אתו והייתי פשוט צריך לסיים אתו. אני מזמזם מנגינה שקטה, לובש את כפפות הגומי שלי וטופח על סנטרי כשאני סוקר את מכשירי ההריגה הרבים שברשותי.

לבסוף אני תופס באקדח האהוב עליי, "עיט המדבר" העשוי מזהב טהור שלי, ממלא אותו בקליעים באטיות כדי למשוך את סבלו המנטלי. "בוס, ב-בוס, בבקשה! ב-בחייך, בוס! אתה ואני נ-נהגנו... נהגנו להיות ח-חברים, אחי!" האידיוט המזורגג מקשקש בזמן שאני מגלגל את עיניי.

"יש לי שני חברים והם גרים הרחק מכאן. תאמין לי, בחיים לא היינו חברים." אני נאנח, מסתובב ומכוון את האקדח בזמן כשגופו המדמם והחבול רועד מהכאב שנגרם לו קודם לכן.

"לא פלא שאלה בגדה בך במשך כל השנים האלו." הוא יורק דם לצד כשאני קופא ממילותיו. "סלח לי, בן זונה? ידעת?!" אני מניח את קנה האקדח מתחת לסנטרו והוא מתחיל להתנדנד מרעידתו הפראית. "כמובן שידעתי! כמעט כולם ידעו מלבדך! אתה עיוור כמו עטלף מזוין-" כשהוא מסיים את משפטו, אני לא מצליח לעצור את עצמי ולוחץ על ההדק כשכעס מתפשט בגופי. דם ניתז לכל מקום, כולל גופי, אבל אני אפילו לא נרתע.

אני מרקן את אקדחי ללא רגש ומניח אותו חזרה על המדף. פושט את חולצתי ומכנסיי המוכתמים מדם, אני מניח אותם בסל המלא בבגדים המוכתמים מדם ועושה את דרכי במעלה המדרגות לאחר ששטפתי את פניי בכיור הקרוב ולבשתי זוג מכנסיים אפורים ללא חולצה. "תנקה את חתיכת החרא הזה למטה." אני נובח על האדם הראשון שאני רואה. הם מהנהנים במהירות וממהרים למרתף.

נכנס בסערה אל הסלון, אני רואה את לוק ודוחף אותו אל הקיר בן רגע. עיניו פעורות ומלאות בהפתעה. "מה קורה, בוס?" הוא מחניק החוצה כשאני מפעיל לחץ רב על קנה נשימתו, גורם לו להיצבע בגוון נחמד של אדום. "האם כולם ידעו על אלה חוץ ממני? ואף אחד לא אמר לי כלום?!" אני לוחש בכעס בזמן שפחד מתחיל לטפטף לתוך עיניו.

"לוקייי! אתה יכול... אתה יכול ל-לעזור לג'ולי, ב-ב... תעזור לי, ב-בקשה?" אני שומע את הקול המתוק ביותר מגיע מאחוריי. כל כך מתוק וחמוד שאני משחרר את לוק וממהר להסתובב כדי לראות את הבחורה היפהפייה ביותר שראיתי מימיי.