נקודת מבט: ג'סטין.
"ג'סטין, אנחנו יכולים לחזור הביתה, בבקשה?" רוזי מתחננת, אוחזת בידי בחוזקה בזמן שריח האקונומיקה והחולי תוקף את אפי. "לא, יקירה. תפסיקי לפחד. דוקטור סיימונס מאוד נחמד והיא תדאג לך." אני מקרב אותה אליי, כורך את ידי סביב כתפיה ומנשק את צד ראשה.
בגלל הפגישה עם הדוקטור, רוזי הייתה רחוקה מאוד מהחלל הקטן שבו הייתה במשך זמן מה וזה רק הוסיף ללחץ שלה. מתקרב לדלפק, אני רושם אותנו ומתעלם מהחיוך החושני שהמזכירה שולחת לי. מגלגל את עיניי, אני לוקח את ידה של רוזי וגורר אותה מהאקווריום ועוצר אותה מלהכניס את ידה לתוכו מכיוון ש"כל דג זקוק לחיבוק". אני לא יודע, היא מוזרה.
"תשבי, גברת צעירה," אני אומר, משועשע, כשהיא מתחילה ללכת לכיוון הצעצועים בפינת החדר. "את לא יודעת כמה ילדים חולים נגעו בצעצועים ובאיזה מחלות את תחלי." אני נוזף, מושיב אותה על ברכיי ועוטף אותה בידיי. ידיי זזות, בתת-מודע, מתחת לחולצתה ועוקבת אחר הצלקת שעל בטנה. תמיד הרגשתי שאם אלטף אותה מספיק זמן, מגעי יקח ממנה את כל הכאב הפיזי והנפשי. גופה מתאבן כמו תמיד כשאני נוגע בצלקת הזו אבל נרגע במהירות והיא משעינה את גבה עליי.
"רוזי דניאלס?" קול קורא מהצד, גורם לנו להרים את ראשנו. דוקטור סיימונס עומדת שם עם חיוך, מאותת לנו להיכנס. כשאני מתחיל לעמוד, קולה של רוזי עוצר אותי. "ג'סטין," קולה עבה עם דמעות ודאגה. מרים אצבע לכיוונה של דוקטור סיימונס, היא נותנת לי הנהון שהיא מבינה ואומרת לי שהיא תחזור בעוד עשר דקות. לא רוצה לעשות רעש, אני מרים את רוזי ולוקח אותה לחדר האמבטיה הקרוב.
מושיב אותה על הדלפק, היא אוזחת בחולצתי ומשחררת יבבות קטנות, מרטיבה את הבד. "הו אהובה, תפסיקי לבכות. אין סיבה לפחד." אני דוחף אחורה את שיערה המבולגן לפני שאני מחליט לאסוף אותו לקוקו. "מ-מה אם יש לה חדשות ר-רעות? אני לא רוצה ש-שתתאכזב מ-מני." היא מייבבת, מביטה בי בעיניים נוצצות. "יקירה," אני מתחיל, לבי מתהדק בחזי. "בחיים לא אוכל להיות מאוכזב ממך, אהובה. אם זה לא יקרה, אז זה לא יקרה. תמיד יש אפשרויות אחרות, אם את רוצה. הכל יסתדר בסוף, אני מבטיח."
למשך כמה דקות, אני פשוט מחזיק אותה. אני מוודא שהיא מרגישה בטוחה ושאף אחד לא יפגע בה יותר. אני מוודא שהיא מרגישה אהובה ומוערצת. משיכות אפה נעלמות באיטיות ואני מחייך בקלילות כשהיא מחככת את אפה הקר נגד צווארי ואוחזת בי חזק יותר. היא לא רצתה לתת לי סימן שהיא מרגישה יותר טוב ושאני יכול לשחרר אותה. "בייבי," אני מניח נשיקה עדינה על רקתה, מרוויח יללה משולבת עם נהימה.
מתרחק, אני מבחין שהיא מתחילה להיות עייפה. "אוקיי, בואי נלך לראות את דוקטור סיימונס במהירות ואז אני אקנה לך ארוחת ילדים ואז את תוכלי ללכת לישון כשנגיע הביתה. נשמע טוב?" אני מחייך כשהיא זורחת כשאני מזכיר אורחת ילדים. "אני יכולה לקבל תפוחים וקרמל וגם צ'יפס, דאדי? בבקשה!" היא זזה ומקפצת בידיי בזמן שאני מרים אותה. "אני לא יודע..." קולי דועך בהתגרות. "היית ילדה טובה לדאדי?" אני שואל, יודע שהיא באמת הייתה. לא הייתי צריך להעניש אותה כבר הרבה זמן.
"דאדי!" היא צווחת כשהיא סורקת אותי עם חיוך מעושה קטן ומנידה בראשה. "אתה מצחיק, אבל אל תצחק על ארוחת ילדים." החלל הקטן מגיח כשהיא מרביצה לחזי עם ידה הקטנה. "היי עכשיו. בואי לא נהיה אלימים. אני רוצה לריב איתך ולהביס אותך, גברת." אני מחייך, טופח על אפה והיא מצחקקת. אני משחק איתה והיא כל כך רגועה, שהיא לא שמה לב שאני מניח אותה על שולחן הטיפולים.
רוזי קופצת ומסיטה את עיניה ממני כדוקטור סיימונס שמה כפפות גומי על ידיה. "אוקיי, אהובה. אני צריכה שתחליפי לזה ואז תניחי את רגליך על הארכובות האלו כדי שאוכל לבדוק אותך ולראות מה קורה שם." רוזי קופאת ומסכלת עליי בפחד בעודה מתחילה לסבול מנשימת יתר. הרופאה עוזבת כדי שהיא תוכל להחליף את בגדיה. "יקירה, את בסדר. אני אהיה פה ואחזיק לך את היד." אני לוחץ את אצבעותיה הקטנות בידי כדי להראות לה שאני כאן.
אני מרים את שמלתה מעל ראשה בעדינות, פותח את חזייתה, ומחלי את תחתוני הסינדרלה שלה במורד רגליה לפני שאני מחליק את חלוק בית החולים מעל ראשה. אני מחייך חיול מעושה וצובט את ישבנה החשוף, גורם לה לצווח לסטור לידי. "אני מפחדת..." היא לוחשת, נבוכה ומכסה את איברה הפרטי עם ידה. "למה, נסיכה?" אני שואל, יודע שהרופאה לא תכנס עד שאני אגיד לה.
"בחיים לא עשיתי את זה... אף אחד לא נגע חוך ממל ומ-..." קולה דועך, המבט המרוחק חוזר לפניה. "היי," אני נוקש באצבעותיי מול פניה כדי לקבל את תשומת לבה. היא נאנחת וחוזרת מהמקום החשוך לפני שהיא מדברת שוב. "מה אם אני לא נראית טוב... או... אני לא מריחה טוב." אני צוחק בקול על ההצהרה האחרונה שלחשה, מתכופף וסוטר לברכי.
"הו, יקירה, אני יכול להבטיח לך שאת לא נראית או מריחה מוזר שם למטה. אני מוודא שאת נקייה. אני מטפל בך ובהיגיינה שלך. את אוכלת את כל הדברים הנכונים ואני לא מקלח אותך עם סבונים שמשנים את רמת החומציות שלך. בנוסף, לא הייתי עושה את זה אם לא היית נקייה.
אני לוקח את רגליה ומפשק אותן לפני שאני מלקק בין קפליה. היא משתנקת בעונג ומושכת בשיערי, מבלגנת את התסרוקת, כשאני מוצץ את דגדגנה הקטן והורוד רק לרגע לפני שאני מתרחק ומנקה את פי. "טעים." אני מחייך כשהיא מביטה בי בשוק, תשוקה וכעס מזערי מפני שעצרתי.
"דוקטור סיימונס, את יכולה להיכנס." אני אומר אחרי שאני מוודא שהשיער שלי לא מסגיר את מה שהלך כאן. רוזי נועצת בי את מבטה, מניחה את רגליה על הארכובות כשהרופאה נכנסת פנימה. "בסדר. בואו נתחיל." אני מתיישב, מחזיק בידה של רוזי וסורק את החדר כשהרופאה בודקת אותה.
אני מחניק את צחוקי ומעמיד פנים שאני לא שומע את הרופאה ממלמלת, "הו אלוהים." כשהיא רואה כמה רטובה רוזי עכשיו. רוזי מסמיקה ומכסה את פניה פעם נוספת, אני מעמיד פנים שאני לא שומע את מה שהרופאה לוחשת לה. "אל תדאגי, מתוקה. אם אני הייתי לבד בחדר, עירומה, עם החבר שלי והוא היה נראה ככה, גם אני הייתי רטובה."
התחלתי לקרוא את הפרקים הבאים
ואתן הולכות למות עליהם!!! אני אנסה לתרגם לכן פרק מחר ואז עוד אחד ביום שישי3>
אוהבת ומקווה שנהנתן מהעדכון הכפול היום!! מזכיר לי את ימי דאדי:')
YOU ARE READING
Little Strength
Fanfictionעם גורלה הנמצא שוב בידיו של המאסטר הישן, הרשע, אך עם זאת החכם שלה, רוזי נלחמת להישאר בחיים ולהיות חזקה. בעת שגבולותיה נבחנים עד קצה יכולתם, ג'סטין מחפש מעלה ומטה אחר הבייביגירל שלו, אהבת חייו, לפני שזה יהיה מאוחר מידי. עם החיים הבוחנים את רצונם, א...