Little Strength

Chapter 4❁

*אזהרה: הפרק מכיל תכנים היכולים לשמש כטריגר לבנות, הקריאה על אחריותכן.

מאוד מצטערת על הגיפ.

נקודת מבט: רוזי.

אני מתכווצת בכאב מוחלט כשהשוט חותך את האוויר ונוחת על עורי הדק, קורע אותו לגזרים למה שהרגיש כמו בפעם האלף. רגליי מחליקות על רצפת הבטון, שהייתה רוויה בדמי, כאני מנסה לברוח אך לא יכולה הודות לחבלים המחזיקים אותי.

כאבים קורעים וצורבים רצים בגופי כאילו עורי נפשט מעצמותיי. כל מכה צרמה את גופי ושלחה את דמותי הממולכדת לבלוט קדימה גם כשאני מנסה להכין את עצמי. קיוויתי- לא, התפללתי- שהוא יאט כדי שהאזור, אולי, יהפוך לחסר תחושה, אבל לא, הוא היה עצבני; עליי, על חוסר האהבה והכבוד שלי כלפיו, והמסירות וההערצה שיש לי כלפי דאדי.

זיעה קרה התמקמה והמכנסיים הקצרים שלי היו ספוגות, בצורה מביכה, הודות לעובדה שהייתי כה מבוהלת כשהוא הכניס אותי לכאן והוציא את השוט שפשוט השתנתי על עצמי, רק גורמת לו להתעצבן עליי יותר.

לשוני ופנים לחיי דיממו בעודי נושכת אותם כדי להשתיק את צרחות הסבל והאימה שלי והתוצאה הייתה שהדם נטף במורד צדדי פי ובמורד צווארי. ציפורניי חתכו עמוק חבורות בצורת חצי ירח בידיי מאחר והידקתי אותן בחוזקה.

רגשות של כעס, בושה, תיעוב וגועל קרעו אותי כמו הוריקן, הורסות כל מחשבה על מחילה שהייתה לי בשביל האדם המרושע ושפל הזה. לפעמים אני לא חושבת שהוא אנושי. יותר כמו שד המנסה לזכות בדרך חזרה לגיהינום על-ידי כך שהוא מבצע את הפעולות הכי מתועבות ודוחות שרק הוא יכול לגייס.

"ולחשוב שהצלקות הישנות שלך רק התחילו להיעלם." מאסטר מקרקר כשהמכה האחרונה ממלאת את החדר ומה שהרגיש כפיסת העור האחרונה שלי נקרעת.

הוא צוחק וחותך את החבלים הקושרים אותי לתקרה ואני צונחת לברכיי, מה שגרם לי להתנשף כשמעשה זה שולח כאבים נוספים במעלה גופי. במהרה, גופי צונח קדימה ואני שוכבת על הרצפה, שורקת ומתנשמת לאוויר. שיניי חורקות ואני שורק כשכל התנשפות אוויר גרמה לכל גופי להתפרץ בכאב נוסף.

העולם נראה כהיפראקטיבי כאדרנלין פועם בוורידי בפיצוצים רמים, כל צליל יתעצם במספר לא-ידוע. כהתקף החרדה מתחיל להתמקם, לא יכולתי לנשום, ראייתי מתערפלת. צורות צבעוניות מהבהבות מעליי בעוד שמאסטר צופה בי בעיניים קרות רוח, אפורות וסוערות, חלק קטן של אשמה עובר בהם. אני כמעט ורואה את העונג המעוות קורן מעורו.

צווחת כאב בורחת ממני ודמעות חסרות תחושה זולגות במורד פניי כשלפתע הוא אוחז בגרוני ומחזיק בי, מקרב את פניו לשלי. "אל. תדברי. עליו. שוב. לעולם." הוא נוהם, רוקו נוחת על לחי כשהוא מבטא כל הברה רק כדי שאבין היטב. אני מהנהנת ללא הפסקה, נחנקת מיבבה ומתפללת שהוא יתרחק ממני כבר.