Little Strength

Chapter 18❁

נקודת מבט: רוזי.

אני מושכת באפי בפעם המיליון בזמן שג'סטין שוכב עליי למעשה, חלקית ישן ומשחק עם שיערי. "זה היה בסדר, בייבי. אני אהיה שם כדי להחזיק בך בכל צעד בדרך, אני מבטיח." הוא ממלמל בישנוניות, מניח נשיקה עדינה על סנטרי.

זה היה באמצע הלילה והרגשתי נורא, מכיוון שידעתי שהשארתי אותו ער יותר מידי זמן.

"אני י-יודעת," אני מגמגמת, מנקה את אפי עם שרוול חולצתי. "א-אבל אני פשוט לא ר-רוצה ל-לראות א-אותו יותר בחיים." קולי מהוסס ורועד כשעוד דמעות זולגות במורד לחיי.

"ששש, נסיכה, אני יודע." הוא משלב את אצבעותינו. "זה הסיוט הכי גרוע שלי. להיות חייב לראות אותך אתו שוב באותו החדר שובר אותי מבפנים. אבל זה יעבור ואת הולכת לעבור את זה כמו תמיד, מכיוון שאת חזקה. לפעמים, אני מאחל שלי יהיה הכוח שלך." הוא אומר בזמן שאני מקשיבה בשקט למילותיו, לבי מתנפח מאהבתי אליו.

"אני אוהבת אותך," אני לוחשת, שומעת אותו מגחך בעדינות. "גם אני אוהב אותך, נסיכה. עכשיו לכי לישון." הוא רוכן ומנשק את שפתיי. אפילו שהיא הייתה מהירה וקצרה, היא מילאה אותי באהבה ותשוקה.

דקות לאחר מכן, אני שומעת את לחישת הנחירה השקטה שלו וזה מתי שאני מתפתלת החוצה מאחיזתו ומטפסת מהמיטה בזהירות.

אני זורקת על עצמי בשקט את החלוק הוורדרד היפהפה בעל השובל הארוך, שהושלם עם עיטור פרווה שחורה בקצה השרוולים ובסוף השובל. ג'סטין קנה לי אותו כשראינו אותו, הולכים ברחובות ניו-יורק יום אחד. תמיד הרגשתי כמו אלה אתו וג'סטין אומר שהוא מוציא את הביטחון שלי החוצה. אני פשוט צוחקת כשהוא אומר זאת.

מרחפת במורד המדרגות, משתוקקת לכוס תה קמומיל, אני מדליקה את האור במטבח וכמעט צועקת כשאני עומדת פנים מול פנים עם ג'ייסון הנראה עצוב והעייף.

לא הייתי מופתעת לראות אותו כאן, אך נוכחות הפתאומית והמתיחות המביכה שלי גרמו לי לקפוץ.

זה נהפך לאירוע נורמלי בשבילו. ידעתי למה הוא ער. אם אתה ער בארבע לפנות בוקר, זה או שאתה מאוהב או שאתה בודד. אני לא יודעת מה יותר גרוע, אבל אני יודעת שהוא שניהם.

"היי," הוא ממלמל, לוגם מכוס התה שלו. "היי," אני אומרת, הולכת אל הכיור כדי למלא את הקומקום. לאחר שהוא התמלא, הנחתי אותו על התנור כדי שיתחמם.

"למה אתה ער?" אני שואלת, מטפסת אל הכיסא לידו, יודעת את התשובה. כבר לא הייתי מודאגת ממנו. אחרי שהוא התנצל, הייתה לנו שיחה ארוכה ועכשיו הוא כמו האח הגדול והמגונן שלי.

"אני יכול לשאול את אותו הדבר." הוא מגחך ללא רגש. "אני לא מצליחה להירדם. יותר מידי לחץ מהמשפט שלו ביום שישי." עדיין לא יכולתי לגרום לעצמי להגיד את שמו. כל מה שזה עושה הוא להשאיר טעם מר בפי והרגשת ריקנות בחזי.