נקודת מבט: ג'ייסון
"ג'ולייט, אני נשבע, אני אפליק לך אם לא תתנהגי יפה." אני נאבק בידיה ומרתק אותה בזמן שהיא מתפתלת על המיטה. "תני לי להלביש אותך, מותק." אני כמעט מתחנן, רואה שאני לא מתקדם לשום מקום. משהו מפריע לה.
"היי!" אני מרים את קולי במקצת כדי לעצור אותה לפני שאני מניח את ידיי על לחייה וגורם לה להביט לתוך עיניי. "תירגעי. את בסדר. שום דבר לא הולך לפגוע בך. עכשיו, מה לא בסדר, נסיכה? תגידי לדאדי. תגידי לחתלתול," אני הומה, נעזר באגודלי כדי למחות את הדמעה הקטנה המתחילה להתגלגל במורד לחיה.
"בהיר מדי! רועש מ-מדי!" היא מתבכיינת, משתמשת בידיה כדי לכסות את העיניים והאוזניים שלה. מסתכל סביבי, אני רואה את הווילונות, שתמיד היו סגורים, פתוחים לרווחה. אור השמש הבהיר קרן בדיוק עליה, גורם לה לאי נוחות. בנוסף, כמה מאנשי עבדו בחוץ על המכוניות שלהם והמשרתות שאבו אבק היום, שתי הקבוצות יוצרות רעש גדול.
"הו, חתלתולה, אני מצטער. הייתי צריך לשים לב." אני מקמט את מצחי, פוסע אל עבר החלון ופותח אותו. "היי שמוקים, תהיו בשקט, לעזאזל. אתם גורמים לג'ולייט להתעצבן ואם אתם תמנעו ממנה לישון, אני ארה לכם בתחת ואאכיל אתכם לשירחאן. הוא לא אכל היום ואני בטוח שלאחד מכם, חבורת מפגרים, יש טעם של עוף," אני צועק, מקבל הרבה התנצלויות מהירות ורעשי המכונית פוסקים.
סוגר את החלון, אני מסיט את הווילון, חוסם את אור השמש, לפני שאני זז לדלת חדר השינה. פותח את הדלת, אני מוציא את ראשי כדי להסתכל על המשרתות. "הא, גבירותיי, אם תוכלו להפסיק לכמה זמן, זה יהיה מצוין. זה גורם לג'ולייט להתעצבן והיא צריכה ללכת לישון. תוכלו להמשיך מאוחר יותר, אני מבטיח," אני מחייך במתיקות, משתמש בטון הכי נחמד שלי.
דבר אחד שלמדתי במהלך השנים הוא בחיים לא לעצבן את המשרתות. נשים קטנות, מבוגרות ואיטלקיות הן מפחידות, במיוחד כשיש להם מטאטא וספריי חיטוי. לעזאזל, החרא הזה שורף כמו ספריי פלפל.
"הו, מר מאקיין. אנחנו מתנצלות על הרעש," אחת אומרת, גורמת לי להניד בראשי. "הו לא, זה בסדר גמור. שיהיה לכן יום טוב, גבירותיי," אני חוזר לחדר וסוגר את הדלת מאחוריי, לוקח נשימה עמוקה ומרגיעה.
אלוהים, הן מפחידות.
"יותר טוב, חתלתולה?" אני שואלף מחייך בזמן שהיא מתגלגלת באושר על המיטה, סימן שהיא מסכימה.
"אוקיי, חתלתולה, עכשיו בואי נשתף פעולה." אני אומר, סוף-סוף מצליח למשוך את החולצה מעל ראשה. כשאני מתכוון להרים אותה, ניידי מצלצל. אני נושף בבוז, מגלגל את עיניי ועונה מבלי להתסכל על השם.
"מאקיין. מה אתה רוצה, לעזאזל?" אני יורק, מניח את ג'ולייט על ירכי כשאני מתחיל ללכת לכיוון החדר שלה. "לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל!" ג'ולייט מוחאת כפיים ושרה את הקללה לעצמה, גורמת לי לכסות את פיה כדי להשתיקה. היא מקמטת את גבותיה ומנסה לנשוך את ידיי בזמן שאני מנסה להקשיב לשיחה. "מאקיין, זה ביבר. תבוא. לפה. עכשיו." הוא נשמע לחוץ. לאחר כמה שניות, הוא מנתק.
YOU ARE READING
Little Strength
Fanfictionעם גורלה הנמצא שוב בידיו של המאסטר הישן, הרשע, אך עם זאת החכם שלה, רוזי נלחמת להישאר בחיים ולהיות חזקה. בעת שגבולותיה נבחנים עד קצה יכולתם, ג'סטין מחפש מעלה ומטה אחר הבייביגירל שלו, אהבת חייו, לפני שזה יהיה מאוחר מידי. עם החיים הבוחנים את רצונם, א...
