Chapter 62❁

4.1K 258 118
                                    

ג׳סטין

״שלום, מלאכית קטנה שלי,״ אני הומה כשאני מרים את שרלוט המייללת מעריסתה. ״חוסמת זיון שכמוך, את,״ אני מחייך ומנשק את ראשה, עדיין עצוב מאתמול בלילה. טוב, לפני כמה שעות מאחר שהשעה היא שתיים לפנות בוקר. רוזי משחררת צחקוק קטן ועייף ממילותיי בעודה צופה בי מהמיטה.

שרלוט בוהה בי עם עיניה הכחולות, אותן ירשה מרוזי, ואני נמס. ״רוצה לישון עם אימא ואבא? זה ישמח אותך?״ אני שואל בעודי סוחב אותה למיטה מפני שהם ישנים ממש לידנו.

מטפס על המיטה, אני מניח אותה על ידי ומתבונן ברוזי.

ברגע שעיניי נעצמות, צווחה חזקה נוספת נשמעת מקצה המיטה. אני פוקח את עיניי ונאנח בקול כשאני רואה את רוזי הצוחקת קמה מהמיטה.

״למה הזין שלי והכוס שלך יצרו כל כך הרבה תינוקות, לעזאזל?! הם אולי מתוקים, אבל אלוהים!״ אני גונח בעודה חוזרת למיטה עם סלואן הצווח.

״הוא פשוט ילדון רעב. אל תהיה רע, דאדי,״ היא אומרת בקול שובב בזמן שהיא מניקה אותו. ״אני לא רע. אני אומר את מה שאני חושב.אני עייף מלהיות עייף. נמאס לי,״ אני אומר בזמן שישנוניות מחלחלת בגופי ואני עוצם את עיניי שוב.

אני פשוט רוצה לישון!

״הו, אז אתה אומר שנמאס לך מהילדים שלנו? אתה מתחרט על זה?״ רוזי שואלת בשקט, גורמת לעיניי להיפקח וכמעט לצאת מחוריהן. ״מה לעזאזל? כמובן שלא! למה את אומרת את זה?״ אני שורק, גבותיי מקומטות בעודי מתיישב.

״כזה זה נשמע לי,״ היא ממלמלת בביישנות ואני נועץ בה את מבטי. ״טוב, זה טיפשי ואידיוטי,״ אני מתפרץ, מעוצבן שהיא חושבת כך.

״אז הרגשות שלי ואני טיפשים ואידיוטים עכשיו?!״ היא רוטנת ואני מביט בה בהפתעה. ״לא! מה את אומרת עכשיו?! את מדברת שטויות!״ אני מרים את ידי שלא החזיקה את שרלוט.

״אני פשוט חוזרת אחרי מה שאתה אומר!״ היא נאנחת בעודה מקרבת אליה את סלואן. כתוצאה מהצעקות שלנו, כל התינוקות מתעוררים ומתחילים לבכות בחוזקה. המוםֿ, אני משכיב את שרלוט על המיטה ונעמד, לוקח כרית ושמיכה.

״טוב, תחזרי אחרי זה! לכי להזדיין, רוזלין! מניחה דברים! שיגעת אותי! אני עייף מדי בשביל כל החרא שלך הלילה,״ אני מתפרץ בזמן שאני יוצא מחדר השינה ומתהלך במורד המסדרון, משאיר אוה עם שלושה תינוקות בוכים.

״ג׳סטין? תחזור! אני לא יכולה לעשות את זה לבד! אני לא יכולה לעזור לשלושתם בבת-אחת! אני צריכה עזרה איתם!״ אני שומע אותה קוראת כשאני פותח את משרדי.

״את באמת צריכה עזרה! עזרה נפשית!״ אני צורח בחזרה לפני שאני טורק את דלת המשרד מאחוריי.

Little StrengthWhere stories live. Discover now