נקודת שבירה / גמור

-1-

"עומר יא מציק קום כבר!" פקחתי את עייני למראה נועה אחותי הקטנה בת ה-15 יושבת עלי.
"נועה יש חופש עדיין עופי מפה כבר" יללתי עייף עוצם את עיניי בחזרה והיא צחקה.
"לא נכון מפגר, היום יום שלישי, היום הראשון" פקחתי את עייני שוב בפליאה, אין סיכוי.

פאק נכון. "לעזאזל שכחתי לגמרי, אני ממש לא מפוקס בימים האחרונים, הייתי בטוח זה מחר, יאללה לכי להתלבש" היא צחקה ולאחר כמה שניות שאלה "תגיד עומר אתה יודע מתי אמא ואבא חוזרים? כבר שבוע שהם לא בבית... סווטלנה העירה אותי היום- זה היום הראשון של הלימודים, איפה הם?"

נשכתי את שפתיי בכאב, מה אני אמור להגיד לה? שהם לא רוצים לראות אותנו?
שההורים שלנו היו מעדיפים שנעלם.

"אל תדאגי נועה, עדיף שלא יחזרו בכלל" מילמלתי מנסה לנחם אותה.
היא השפילה את מבטה. "אני יודעת שאתה שונא אותם.. אבל אולי הם לא אשמים במה שקרה" הם אשמים, אני והם.

"לכי להחליף בגדים, תכף יוצאים" אמרתי בקול אדיש מכריח את עצמי לשכוח את הזכרונות שנועה העלתה לי.
הלבשתי על גופי ג׳ינס משופשף שחור וחולצה של ליוויס שהאבא העקום שלי קנה לי, מותגים ממש מדהים.

סידרתי את שיערי השחור אחורה ואז הצידה במטרה לנפח אותו.
הוצאתי את האייפון מהמטען מתעלם מכל ההודעות ששלחו לי רק הבוקר, חסרי חיים שחררו מהטלפון קצת, ירדתי במדרגות וחיפשתי את נועה.

"אכלת?" שאלתי את נועה שיישבה בספה בסלון הענק שלנו, "כן, אתה לא רוצה לאכול גם?" נועה שאלה ברוך והכניסה את הטלפון לכיס האחורי שלה. "לא לא אני בסדר, אני רק אקח את הכריך מהמטבח שניה" עניתי והתקדמתי לעבר המטבח, סווטלנה בישלה משהו על הגז. "בוקר טוב חמודי" אמרה במבטא רוסי כבד. "בוקר טוב, אנחנו בדיוק הולכים, יום טוב ביי" סווטלנה חייכה ונופפה בידה לאות שלום.

"יאללה כנסי" אמרתי לנוני ליד הרכב.
"תזהר לנסוע מהר זה מסוכן" חגרתי את עצמי והתנעתי את הרכב. "נוני נשמה זו מכונית ספורט, אמורים לנסוע בה מהר"
היא נאנחה ומילמלה איזה משהו לא מובן.

הגענו לבית הספר לאחר 10 דקות שבהם נועה התפללה כל דקה לאלוהים שלא נמות ואני רק צחקתי עליה והגברתי את המהירות.
"יאללה נועה, תהני ואם יש בעיה אני בקומה של השמיניסטים" היא הינהנה והלכה.

עליתי בביניין וילדים באו לדבר איתי, שחררו אין לי כוח.
"יואו עומר מה קורה אחי?" איזה ילד אקראי מהשכבה שאל אותי, מי מכיר אותך בכלל מה אתה מדבר איתי? אעלק אחי. מי הוא חושב שהוא?
"צריך משהו?" שאלתי בקור. הוא נרתע והלך אחורה אך אחרי שניה חיוך מעצבן עלה על פניו "אז יש איזה מסיבת פתיחת שנה? שמיניסיטים אתה יודע... כבוד" עלוקה מסריחה.
"לא יודע נראה מה יהיה" עניתי בקצרה במטרה לחפף אותו ונכנסתי למסדרון של י'ב. ילדים באו להגיד לי שלום ולשאול שאלות מציקות.

לעזאזל אני לא יכול להיות ליד כל כך הרבה אנשים שמחים וחייכנים. אני לא מסוגל להיות פה. אני חייב ללכת.
המשכתי ללכת במסדרון במהירות רבה וכנראה לא שמתי לב שנתקעתי במישהו. זו הייתה נערה, כל הספרים נפלו מהתיק שלה, הרמתי במהירות את הספרים שלה וכשהרמתי את מבטי אליה, קפאתי.

שיער חום מתולתל, עור לבן וחיוור, עיניים כחולות ענקיות, חזה שופע וגוף קטן. היא דומה לה כלכך. היא חייכה חיוך גדול עם שיניים וצחקה, לעזאזל אפילו הצחוק שלה כמו שלה.
"אני מצטערת, אתה בסדר?"

אלוהים היא דומה לה כלכך.
הזכרונות הכו במוחי.
אני לא מצליח לנשום.
זה התקף חרדה, פאק זה חזר.
איפה דניאל לעזאזל?

אני במסדרון, כולם מסביבי שמחים, מחייכים, מדברים, צוחקים.
קשה לי לנשום.
אני חייב לעוף מפה.
"היי אתה בסדר?" היא שאלה וחייכה חיוך ענק. התחלתי ללכת במהירות לאיזה פינה מבודדת, מידי פעם שולח את מבטי אחורה לבדוק שהנערה הזו לא באה אחרי ולמזלי היא לא.
לעזאזל אני לא מצליח לנשום. האויר פשוט לא נכנס. גיששתי בתיקי בחיפוש אחר הכדורים להתקפים.
הידיים שלי רועדות.
"אחי אתה בסדר!?" דניאל הגיך מאחוריי, תודה לאל.
"הה..הכדו..הכדורים..תיק" אני בקושי מצליח לנשום.

דניאל זינק במהירות על התיק והתחיל לחפש את הכדורים. "הינה הינה מצאתי, קח קח תבלע מהר" בלעתי שני כדורים ביחד. לאט לאט נרגעתי ונשימתי הסתדרה.

"לעזאזל עומר מה קרה? כבר חודשיים שלא היה לך התקף!" צעק בתסכול והביט בי מבולבל.
"היא..היא הילדה הזאת...היא" דניאל התכופף בניסיון לשמוע אותי חזק יותר וברור.
"תרגע אחי הכל בסדר תנשום ותסביר לאט"

סידרתי את נשימתי והתחלתי לדבר. "הילדה הזאת, הילדה החדשה היא כל כך דומה לה" המבט המבולבל שלו לא ירד מפניו.
"איזו ילדה חדשה? יש מלא בנות חדשות, למי היא דומה?" לקחתי נשימה עמוקה ועניתי. "ילדה, ילדה חדשה, היא דומה ל..ל..לרונה היא כל כך דומה לה, אני נשבע!" קמתי במהירות על רגליי "בוא נו אני אראה לך אותה" הוספתי.

התחלתי ללכת אך עצרתי כשקלטתי שדניאל נשאר במקומו "מה קרה? אתה בא?!" שאלתי, הוא התקדם אלי ברכות. "תקשיב אחי... אולי עדיף שלא נלך, שלא תקבל עוד התקף... אתה יודע איזה מסוכן זה! אני לא רוצה לדעת מה היה קורה אם לא הייתי מגיע, אתה צריך לחזור הביתה ולנוח" נאנחתי בכעס.
"פשוט לא מצאתי את הכדורים פעם הבאה אני אזכור איפה שמתי אותם, עכשיו בוא איתי" הסברתי מעט עצבני. ״היא כל כך דומה לרונה אני נשבע, בוא תראה נו״.

הוא התלבט כמה שניות ולאחר מכן קם ונעמד לצידי.

קלטתי במבטי את הילדה עומדת ליד הקיוסק ומדברת עם מישהי. "הינה אתה רואה אותה? תראה איך היא דומה לה" הוא הסתכל עליה בהלם. "ואו, היא באמת דומה לה" אמר מופתע. "אמרתי לך!" הוא שתק ואני הוספתי במהירות "לעזאזל איך זה הגיוני?" הוא היסס "אין לי מושג..."

אני עדיין בלחץ, אני חייב לנוח אחרי התקף אבל לא פאקינג אכפת לי. "אתה יודע איך קוראים לה?" אני שואל בתקווה שכמעט ואין לי. "ואללה אחי אין לי מושג".
את זה אני עומד לגלות, מה השם שלה.

•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•
אוהבת⁦❤️⁩