נקודת שבירה / גמור

-7-

קמתי מהבחורה באגרסיביות.
"לאן אתה הולך?" היא שאלה מתנשפת ללא הבנה.  "אני לא חושב שזה עיניינך" עניתי יוצא לאט לאט למסדרון משאיר אותה מופתעת לבד בחדר.
אליה בכתה "ב..בקשה.. תעזוב או..תי" אמרה בקול רועד.
"דווקא נוח לי כאן, אני מבטיח לך שאת תהני מזה" הנער אמר מתחיל לגעת בחולצתה.
"לא...לא... אני מתחננת אל תגע בי" הבכי שלה לא הפסיק.

הנער סטר לך בלחי.
עד לפה. תפסתי מהר בחולצה שלו והעפתי אותו ממנה.
הוא נפל בכאב על הרצפה.
הרמתי אותו במהירות והצמדתי אותו לקיר
"היא אמרה לך לא לגעת בה לא?" הוא היה בהלם ולא ענה.
לקחתי אותו אחורה והטחתי אותו בקיר פעם נוספת.

"לא שמעת? היא אמרה לך לא לגעת בה אז למה אתה נוגע בה?" צעקתי והטחתי אותו בקיר פעם נוספת.
"ועוד יותר גרוע, למה אתה חושב שאתה יכול לגעת במה ששלי? לא לימדו אותך שאסור לגעת בבחורות של עומר וואיט?" אגרופי נכנס לבטנו. כאשר אמרתי את שמי מיד עיניין נפתחו בהלם "אתה... אתה עומר וואייט?" הוא שאל רועד בין ידיי.
צחקקתי "יש האומרים" עניתי ותוך שנייה אגרופי נכנס לבטנו, הוא התקפל בכאב, הרמתי אותו מזיז מעט מהקיר.
"אסור" הטחתי אותו בקיר "לגעת" הטחתי אותו בקיר "בבחורות" הטחתי אותו בקיר "שלי" הטחתי אותו בקיר והוא קרס על הרצפה.

הסתובבתי בעצבים לאליה שהייתה בהלם מכל הסיטואציה. "מ..ממ..מה?" היא גימגמה בבכי, ניסיתי להרים אותה מהרצפה אבל היא התפרעה וצרחה "לא לא לא אל תגע בי לא לא לא לא"

"תרגעי אני לא אעשה לך כלום, אני רק מנסה לעזור" אמרתי בביטחון מרים אותה בעדינות  מהרצפה מה שלא עבד כי היא לא הפסיקה להתפרע ולזוז אך זה לא עזר לה.
היא חלשה מידי.

הגעתי לחדר שלי כשאליה עלי ואוזן שמאל שלי מתה מרוב הצרחות והבכי שלה.
כמה רעש?
"בבקשה אל תפגע בי" היא אמרה בקול רועד ובבכי.
"את לא מבינה שאני לא אפגע ב סעמק תרגעי קצת" אמרתי. לא ידעתי מה עוד להגיד במצב כזה כי בחיים לא נתקלתי בסיטואציה כזו.

אליה התחילה כבר להרגע, ישבתי לידה על הרצפה בחדרי. אולי לא ידעתי מה להגיד אבל הסקתי שהיא צריכה שיהיה איתה מישהו עכשיו וממש לא רציתי לעזוב אותה.
לראות אותה בחדר שלי עשה לי טוב.
"אני לא אחת מהבחורות שלך" היא אמרה לפתע בקול רם.
"מה?" שאלתי לא מבין.
"אמרת שאני אחת מהבחורות שלך אז אני לא, אני בכלל לא מכירה אותך, אתה מגעיל ומתנהג מגעיל, אני לא מבינה למה בכלל באתי למסיבה הזאת" הסתכלתי עלייה בהלם.

אני הרגע הצלתי אותה ובמקום ללכת להנות אני יושב פה איתה. היא צוחקת עליי יענו?
"חנונית תגידי תודה שבכלל עזרתי לך, הייתי יכול להשאיר אותך שם ונראה איפה היית מסיימת היום... אולי בהריון עם תאומים" אמרתי בכעס.
עייניה נפתחו בהלם ודמעות קטנות ביצבצו בעייניה. "ותפסיקי כבר לבכות מכל דבר כמו ילדה קטנה" הוספתי קם מהרצפה משאיר אותה בחדרי לבד.
מי היא חושבת שהיא?
תחושת כאב קטנה חלפה בליבי כחשבתי שאני משאיר את רונה בוכה לבד בחדר אחרי שנגעו בה.

לחזור? פחחח מה פתאום.
אני עומר אלך להתחנן לילדה שהכרתי רק חמישה ימים? שתקפוץ לי.
היא לא רונה זה בטוח והיא בחיים לא תוכל להחליף את רונה, אף אחת לא תוכל.
ראיתי את עידן ונדב במטבח מוציאים בקבוק וודקה חדש מהמגירה, התקדמתי אליהם "תשימו גם לי".
--

עברו כבר כמה שעות.
סימנתי לדיג'י להודיע על שיר אחרון בזמן שכולם השתגעו ברחבה, חצי שיכורים בלי חולצה וחצי קצת יותר שפויים.
עבר שיר... ועוד שיר... ואף אחד לא זז.
"תעלה להגיד ברמקול הם לא מבינים" אמרתי לדניאל מסמן לו ללכת חריפה שדיג'י נמצא, הוא הינהן ועלה במהירות.
"יאללה תתפנו נגמר המסיבה" דניאל ועוד כמה ילדים צעקו לאנשים הרוקדים.
כולם לא הקשיבו עד שדניאל כיבה את המוזיקה.

קללות קטנות התפשטו ברחבי הבית והאנחות מבואסות היו מכל עבר.
"יאללה טוסו מהבית" דניאל אמר אך כ התעלמו ממה שאמר.
"נו יאללה לא שמעתם? עופו מפה" כולם המשיכו בעיסוקים שלהם.
"עופו. מפה. עכשיו" אמרתי באיום.
כל הפנים של האנשים הסתובבו לכיווני ופחד נשקף מכל מקום.

כולם מהר אספו את חפציהם והתחילו לצאת, כמה שיכורים לא הצליחו לתפקד וחברים שלהם עזרו להם לצאת מהבית.
קיא אלכוהול זכוכיות סיגריות ועוד מלא דברים היו זרוקים ברחבי הבית.
מצוין.
"אתה בא מחר?" דניאל שאל אותי. "לא, אני רוצה לראות את הפרצוף המכוער של ההורים שלי" הוא נאנח ובא להגיד משהו אך עצר כשלא מצא את המילים ויצא מהחדר.
עליתי לחדר שלי השעה 4:00 ואני מת מעייפות, פתחתי את דלת חדרי הורדתי את החולצה והג'ינס ונשכבתי במיטה אך קול צווחני הבהיל אותי.

"מה לעזאזל את עושה פה?!" צעקתי מופתע.
אליה הסתכלה עלי בהלם
"אתה רציני? אתה נעלת אותי בחדר" אליה אמרה בקול מנומנם ופיהקה פיהוק גדול.
"אני לא נעלתי אותך בשום מקום" התנגדתי.
"אדון וואיט היקר הינני ניסיתי לפתוח את דלת חדרך היפה אך דלתך הייתה קשה כמו פרד" אליה אמרה בקול מתנשא ומעצבן.
או פאק שכחתי הדלת שלי ננעלת אוטומטית כשהיא נסגרת. "שכחתי להגיד לך" אמרתי באדישות ואליה קימטה את מצחה. "זה כלכך לא לעיניין! אמא שלי בטח דואגת מאוד ולא נותנת לאבא שלי לישון אז אבא שלי עצבני בטוח! ובנוסף הם אמרו לי לחזור מקסימום ב01:00 ואין לי מושג מה השעה עכשיו!" היא הסבירה בכעס.

"איפה הטלפון שלך?" היא לא חשבה להתקשר למישהו?
"נגמרה לו הסוללה ויש לך פה רק מטען לגלאקסי" הסבירה בגלגול עיניים.
קמתי מהמיטה מתחיל לדבר בקור "טוב אז עכשיו כשהדלת פתוחה את יותר ממוזמנת לעוף מפה" היא השפילה את מבטה נושכת את שפתייה.

"מה יש?" שאלתי חושד...
"אממ אין לי כלכך איך לחזור" אליה מילמלה ושיחקה במבוכה בלק ההרוס בציפרונייה.
"את רומזת לי שאת צריכה טרמפ?" היא הינהנה במבוכה וסומק עז נמתח על פנייה הלבנות.
כוסעמק למה עכשיו.

°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°
אז.... אהבתם את הפרק?
אני יותר מאשמח אם תמלאו פה את הכוכב הקטן למטה, הוא מרגיש ריקנות🙏😉⁦❤️⁩.
אוהבת מלא מלא מלא