נכנסו לבית החולים, המקום הזה עושה לי רע.
התהלכנו במסדרון לכיון חדרה של נועה אך צלצול טלפון קטע את ההליכה שלי. על המסך נפרס שמה של אליה.
עניתי במהירות.
לפני שהתחלתי אפילו לדבר אליה אמרה בלחץ 'עומר! אני צריכה שתבוא! אתה לא מאמין מה קרה' צעקה בפחות מחמש שניות.
'מה יש?' שאלתי מחכה שהיא תענה, יש לי תחושה לא טובה...
'אח שלי אח שלי, האחות קראה לי בבית ספר, אני לא יודעת מה קרה לו! הוא חזר עכשיו הביתה וכולו פצוע, הוא משקר לי שנפל אבל אני לא מאמינה' הסבירה בלחץ ובמהירות. פאק. פאק. פאק.
'אני לא יודעת מה לעשות! אין לי מושג!!' צעקה בסטרס.
'הי תרגעי, תנשמי עמוק תרגעי' הרגעתי אותה ברוך ושמעתי את נשמותייה בקו השני.
'את בסדר עכשיו? נרגעת?' שאלתי מנסה להרגיע בו זמנית גם את עצמי.
'כן אני.. אני חושבת שכן, תודה' ענתה לי.
'אני צריך להשאר עם נועה פה, נדבר תכף אוקיי יפה שלי?' חיכיתי לתשובתה של אליה.
'בסדר, אני אוהבת אותך'.
החזרתי את הטלפון לכיסי, דניאל בחן אותי וקימט את גבותיו. "אתה לא מתכוון לספר לה?" שאל דואג מעט.
"אם אני אספר לה מה עשינו לו ומה אמרנו לו, רוב הסיכויים שהיא קצת אבל ממש קצת תכעס" הסברתי בצחוק, קצת כואב לי לשקר לה אני לא אשקר... טוב לא קצת, המון אבל אין לי ברירה.
דניאל הזיז את מבטו לרצפה "ואם האח הזבל שלה יספר לה?" שאל לחוץ, הסתכלתי עליו המום וצחקתי "אני גם בטוח שהוא יעיז לספר לה" אמרתי בין הצחוק ודניאל הינהנן "טוב" מילמל.
נכנסו לחדרה של נועה, היא דיברה עם אמו של דניאל וכשראתה אותנו חיוך ענקי התפרס על פנייה הקטנות, הלכתי אלייה במהירות, התכופפתי ושתלתי נשיקה קטנה בלחי שמאל שלה כאשר אני מחבק אותה "איך את?" שאלתי ברוך.
"הרבה יותר טוב, אני מלאת כוחות!" אמרה בקול רם והרימה את גבה וידייה בתנועה חדה גבוה "איייי" אמרה בכאב והורידה את גופה במהירות, צחקתי והיא כיווצה את פנייה בכעס "טוב אולי עדיין קצת כואב לי" המשכתי לצחוק ומבטה של נועה נדד למאחוריי, העפתי את מבטי אחורה ודניאל הסתכל עלינו בחיוך "נועה" אמר בחיוך והתקרב אלייה.
זזתי אחורה בזמן שהם דיברו, הלכתי לאמו של דניאל להודות לה על שהייתה פה ולאחר מכן פניתי לאחות לשאול אותה מתי נועה משתחררת מהמקום הנורא הזה.
אני לבד כהרגלי, כבר התרגלתי לזה.
לאבא לא אכפת, לאמא לא אכפת, אנחנו לא בקשר עם המשפחה המורחבת.
אנחנו לבד.
אני לבד.
אני תמיד לבד.
"מתי היא יכולה להשתחרר?" שאלתי את אותו הרופא שטיפל בה, כבר כמעט שבוע שאנחנו פה. "היא מרגישה כבר מצוין" הוסיף והוא דיפדף בדפים שלו קצת "אני צריך לבדוק אותה פעם נוספת לראות אם היא מסוגלת לתפקד גם בבית". הינהנתי "אני צריך שתצא" הוסיף ואני קימטתי את מצחי "לצאת? אני לא יכול להשאר?" שאלתי מצפה לתשובה חיובית.
"אני מתנצל, צא בבקשה" ענה, נאנחת באכזבה ויצאתי מהחדר מחכה בקוצר רוח שיסיים את הטיפול ונוכל כבר לעוף מהמקום הנורא הזה, לאחר רבע שעה בערך פתחתי את הדלת צופה ברופא משוחח עם נועה, כיחכחתי בגרוני במטרה שישימו לב לנוכחתי בחדר.
שניהם הסתובבו אליי "סיימת עם הבדיקה?" שאלתי קצת לחוץ, הרופא הינהנן והתקדם אליי. "אני מניח שתוכלו ללכת מפה היום בערב, אני צריך שתמלא כמה דברים לפני, לא דרוש אחד ההורים לזה, אח זה מספיק" הינהנתי והרופא סימן לי לבוא איתו, שלחתי נשיקה לנועה ויצאתי מהחדר.
לאחר שחתמתי על כמה דברים וארזתי את כל הבגדים של נועה בתיק גב הגדול שלה יצאנו הביתה.
נועה עלתה על הרכב במהירות "תזהרי!" אמרתי בקול רם "אל תעשי תנועות חדות! שכחת שאת אחרי ניתוח?" היא נאנחה בייאוש. "עומר אני לא ילדה בת ארבע, אני יודעת לדאוג לעצמי" הרמתי את גבותיי בזלזול. "יודעת לדאוג לעצמך? באמת?" נחרתי בבוז.
"אם את יודעת לדאוג לעצמך איך הגעת למצב הזה?" שאלתי בציניות והיא פתחה מעט את פיה וסגרה אותו בחזרה במהירות.
ובשקט התחלנו לנסוע לכיוון הבית.
בעודי נוסע מחשבות קטנות הזדחלו למעלה ראשי, אני צריך לספר לאליה על מור, זה ברור.
אבל.. אני מפחד, אני מפחד לספר לה.
גם באיזה שהוא מקום לא אכפת לי.
הגענו לחניה של ביתנו וזימזום הודעה נשמע, פתחתי את הטלפון מופתע מעט לגלות הודעה מאימי.
'הרופא הודיע לי שנועה השתחררה, אני שמחה! אני בדיוק מנסה למצוא זמן מתאים לבוא לבקר אתכם ולראות איך היא. נשיקות'
בארור מה אני בטוח שהיא תבוא.
°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°
סורי שלא עלה אתמול פרק... הייתי עסוקה❤️
תגיבו ותצביעו... אוהבת😍
YOU ARE READING
נקודת שבירה / גמור
Romanceבבת אחת הצמדתי אותה לקיר שם את ידיי בצידי גופה. "את רוצה לשחק איתי?" שאלתי משועשע מרים את גבותיי. "אני באמת שואל, את מנסה לחרפן אותי?" היא הסתכלה הצידה, מקמטמת את מצחה ומתחמקת ממבטי. "מה את אומרת על להפסיק לשחק איתי את המשחקים המפגרים שלך?" שאלתי בכ...
