נקודת שבירה / גמור

-30-

"אוקיי דבר" אמרה בחיוך.
ניסיתי לדבר, אני נשבע שניסיתי אבל המילים פשוט לא יצאו החוצה, נתקעו במעמקי גרוני לא מוכנות לצאת אל העולם הפתוח.
"זה ש... אני לא ידעתי.. פשוט.. לא היה לי מושג.. כאילו כן אבל זה... אני..." המילים התבלבלו, היא תשנא אותי זה ברור.

"זה פשוט שאני לא רוצה שתכעסי ע---"  צילצול טלפון הפריע לשיחתנו, אליה התנצלה והרימה את הטלפון לאוזנה.

'מורי! קרה משהו?' אליה שאלה במעט חשש בקולה.

לאחר כמה שניות של שקט היא אמרה 'הבנתי מותק... אני באה אליך עם עומר'.

גופי קפץ "מה לעזאזל?" לחשתי לה בשקט "שששששש" לחשה לי במהירות.

'למה שהוא לא יבוא גם?' שאלה לתוך הטלפון.

לא טוב.
ממש לא טוב.
בכלל לא טוב.
אני לא רואה פה טוב!
אתם רואים טוב? לא! גם אני לא!

היא צריכה לשמוע מה קרה לנו ממני.

'טוב טוב שקט! אני באה והוא איתי ביייי" אמרה בקול עליז וניתקה.

בלעתי רוק בכבדות ואליה משכה אותי אל מחוץ לשירותים, היא הלכה בלחץ שקועה במחשבות. "מה יש כבשה?" שאלתי בחיוך והיא שלחה לי מבט עצבני "דבר ראשון אני לא כבשה ודבר שני זה שמור פשוט משגע אותי! הוא מתנהג מוזר מאז 'שנפצע', אני אומרת לך שמישהו הרביץ לו ואז הפחיד אותו עד עמקי נשמתו ואין אין הוא צריך לספר לי בשביל שאני אשלח אותך להרביץ לאותו ילד שהרביץ לו" אמרה בצחוק משולב בדאגה וקרצה לי, התאמצתי לצחוק גם אבל הייתי רק לחוץ.

כאשר הגענו למסדרון של השכבה של מור כל הבנים הסתכלו עליי בפחד. "מור" אליה צעקה בכיתתו ומור התקדם אלינו במהירות, החבורות על פניו כמעט נעלמו.
זין עליו, אחותי עדיין חצי שבורה.

הוא הסתכל עליי בתיעוב מעורבב עם פחד. אליה שברה את השקט המתוח "הינה קח עשרים זה מספיק נכון? ארוחת צהריים רק". הוא הינהן לקח את הכסף והלך במהירות אך עצר באמצע, הסתובב ושלח לי חיוך "איך נועה? ראיתי אותה מקודם נכנסת לכיתה שלה.. נראה שהיא כבר החלימה ממש, נורא מה שעשו לה".

בלעתי את רוקי והעלתי על פניי חיוך מזויף "תודה על הדאגה ממש נוגע לליבי" עניתי בצביעות. "מי היה יכול לעשות לה כזה דבר?!" שאל בהלם מוקצן.
"אני די בטוח שמי שעשה לה את זה צריך לפחד ממני כל שנייה מחייו" עניתי בקול שמח ואליה הסתכלה עלינו ללא הבנה.
"כמה כיף לדבר איתך עומר אבל לצערי הרב אני צריך ללכת לשיעור שלי" הוא הלך.

אליה המשיכה להסתכל עליי ללא הבנה "יאללה נשמה, לשיעור" אמרתי ודחפתי אותה ללכת לכיוון מעבדת ביולוגיה.

היום עבר מהר, השעה כבר ארבע וחצי ואליה הצליחה לשכנע אותי לבוא אלייה אחרי ויכוחים גדולים שטענתי שאני צריך להשאר עם נועה בבית אבל בשלב מסוים נועה הודיעה לי שהיא רוצה ללכת לחברה וככה מצאתי את עצמי יוצא משער בית הספר עם אליה.

התחלנו ללכת ברגל לביתה, האוויר היה קריר, סימן לחורף שמתקרב "עצור!" אליה צעקה ומבטי נחת על פנייה במהירות "מה יש?" שאלתי מעט דואג.
"אני רוצה שוקולד" אמרה כשעינייה פקוחות לרווחה, הסתכלתי עלייה במבט של 'את לא רצינית' והתחלתי לצחוק. "מה אתה צוחק יא חמור! אני רוצה שוקולד! בוא נחזור לקנות שוקולד" אמרה בכעס, הקמט בין גבותיה גדל.

"נראה לך שאני חוזר עד לבית ספר עכשיו? מה את שפויה?" אמרתי המום, היא גנחה בכעס והמשיכה ללכת עצבנית, בחנתי אותה בעודי צוחק, היא העיפה את מבטה אליי כועסת. "כן אדון וואיט תצחק על החשקים שלי! טוב? יופי מצוין! אין אין אתה מעצבן אותי היום" הסתכלתי עלייה בשוק.

"מה כבר ביקשתי אה? אתה אף פעם לא מתייחס לרצונות שלי, לא ביקשתי שתביא לי את הירח! אני ביקשתי ש-ו-ק-ו-ל-ד" אמרה בקול צורמני ומתבכיין. "יש חשקים באמצע החיים שפשוט מגיעים! ואתה מתעלם! פוגע בי ככה. לא מתחשב! כשאני במצב כ"כ קשה של חשק חזק" היא המשיכה לבלבל את השכל ורק א קלטתי "הבנתי..." אמרתי בפרצוף מתנשא.

"את במצב אדום" מילמלתי בזמן שאני קורץ לה ומזיז הצידה את ראשי.

"במה? במחזור? כן כן לזה אתה מתכוון?" אמרה בתסכול ואני המשכתי לצחוק בתגובה.

"תפסיק לצחוק עליי! אני בסך הכל רוצה שוקולד" אמרה בייאוש "וכואבת לי הבטן, של מי היה הרעיון המטומטם הזה ללכת ברגל?! " הוסיפה בעודה מחזיקה את בטנה. "שלך--" "לא! זה היה הרעיון שלך!" היא קטעה אותי עצבנית. "אליה נשמה את אמרת שלא יזיק לך ספורט" הסברתי והבעה פגועה מיד איפסה על פנייה.

"אה הבנתי אז עכשיו אתה רומז שאני שמנה"

הסתכלתי עליה המום.
"אין תקווה... " מילמלתי לעצמי.
"עומר" אליה קראה לי בטון מתלונן. הסתכלתי עליה במבט שואל. "כואבות לי הרגליים" אמרה. טוב, בואו פשוט נסיים עם זה.

עקפתי אותה במהירות והתכופפתי
"מה אתה עושה? אתה מנסה לחרבן באמצע הרחוב" שאלה בציניות.

"תפסיקי להיות מציקה ותקפצי" אמרתי לה ולאחר שניות ספורות משקל גופה נחת על גבי "מה זה כמה את שוקלת" נאנחתי בכאב "די אני לא שמנה" צעקה בפחד, גיחכתי והתחלתי ללכת לכיוון ביתה. "אה ואליה בתוך התיק שלי על הגב שלך יש חפיסת שוקולד פרה" אמרתי כאילו שזה מובן מאליו "זבל! למה לא אמרת לי בהתחלה".

°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°
הצלחתי בסוף לעלות עוד פרק!!!
מי ששם לב הסיפור לאט לאט מתקדם ואני יודעת שאנחנו קצת אבל היייייי הגענו ל3700 קריאות.

מ ט ו ר ף !

בבקשה בבקשה תצביעו ותגיבו.
שולחת טונות של אהבה😍🙌