נקודת שבירה / גמור

-40-

המשך נקודת מבט אליה

(מציעה לכולם לחזור לקרוא את פרק 22 לרענון והבנת הפרקים)
קריאה מהנה!

.

"נו אז את השמלה הכחולה או השחורה?" גילי שאלה אותי מחזיקה בידה שתח שמלות צמודות שאלוהים יודע מאיפה היא הביאה אותן. "השחורה" עניתי, היא רצה לשירותים אך ברגע האחרון עצרה והסתובבה אליי.
"אבל הכחולה יותר יפה לא? זו השמלה שקנינו ביחד, את זוכרת?" אמרה בלחץ.
"גילי זו בסך הכל שמלה" אמרתי את המובן מאליו גורמת לה לנוח בכעס. "אוקיי אז אני אקח את השחורה" מילמלה בגילגול עיניים והתקדמה לשירותים אך ברגע האחרון עצרה פעם נוספת והסתובבה אליי.

"אה את שומעת? איתי בא לקחת אותנו" היא אמרה לי בחיוך שובב, איתי זה מי שהיא דלוקה עליו. "למה החיוך הזה?" שאלתי חושדת. אני מכירה את החיוך הזה והוא לא המועדף עליי.

"אמממממ.... אולי אמרתי לו שיביא איזה חבר אחד שלו ששם עליך עין כבר המון זמן" הסתכלתי עלייה המומה. "וואי גילי יא סתומה! אין לי כוח לשידוכים שלך עכשיו ואת יודעת את זה" אמרתי בכעס אבל היא כבר רצה ללבוש את השמלה בעודה מצחקקת.
ריבאונד לא יעזור לי לשכוח מעומר, היא לא קולטת את זה?
אני לא צריכה עוד גבר בחיים שלי בשביל להצליח להתגבר על אחד אחר. סוף פסוק.

לאחר כמה דקות היא חזרה לחדר לבושה בשמלה השחורה שנדבקה לגופה כמו ניילון נצמד. "את מהממת" אמרתי בחיוך בוחרת להניח בצד את זה שהיא מנסה למצוא לי ריבאונד מטומטם.
נעמדתי גם אני, העקבים שנעלתי הגביהו אותי וכרגע הייתי גבוהה מגילי בכמה סנטימטרים.

לבשתי ג'ינס שחור צמוד שנתפס בחגורה חומה עם אבזמם מברזל, חולצת סטרפלס ורודה ונעלי עקב חומות. "בת כלבה אבל מאיפה הגוף הזה" גילי אמרה לי כועסת דוחפת אותי מעט, צחקקתי וסידרתי את החולצה שקצת זזה לי. "גילי את פצצה יותר ממני ואת יודעת את זה" קבעתי יוצאת מהחדר ויורדת למטבח.

  צלצול הודעה נשמע מהטלפון של גילי. "הם בחוץ!" היא אמרה בהתרגשות מושכת אותי איתה לדלת הכניסה.
"אפ אפ אפ לאן זה בדיוק?" אמא שלי עצרה אותנו גורמת לגילי להסתכל עליי בלחץ. "שכחת שאמרתי לך שאנחנו יוצאות ליום הולדת של... אמממ---"   "שגב!" גילי השלימה אותי. "כן כן שגב" הסכמתי איתי.
"לא זכור לי שאמרת לי דבר כזה" אימי אמרה בחשד לוקחת צעד אלינו.
"לי... לי זכור" מילמלתי בחיוך. בעוד שגילי מצחקקת לידי.
"לא לחזור מאוחר" אמרה לאחר שקט מותח גורמת לחיוך גדול לעלות על פניי. "אוהבת אותך!" צעקתי בעוד שגילי מושכת אותי ליציאה.

יצאנו החוצה וקור מקפיא חדר לעצמותיי. לעזאזל ידעתי שהייתי צריכה להביא ג'קט.
איתי ירד מהרכב והתקדם אלינו, הוא חיבק את גילי ולאחר מכן אותי.
האמת אני אף פעם לא אהבתי אותו. היא הכירה אותו דרך חברים משותפים הוא לא מהבית ספר שלנו. יש בו משהו רע בעיניים אבל העיקר שגילי אוהבת אותו והוא עושה לה טוב. מה אני כבר יכולה לעשות עם זה?

"כל אחת יותר יפה מהשנייה" אמר בחיוך גדול וגילי הייתה פשוט... טוב.. מוקסמת.
"איפה חבר שלך?" גילי לחשה לכיוונו בשקט חושבת שאני לא שומעת.
איתי הסתובב וצעק לעבר הרכב. "נו אתה בא אחי?" לאחר שניות יצא מהרכב...

רגע .

או לא לא לא לא.
לא.

"היי בנות" אמר בקולו הצרוד. "אני דורון"

גופו מפותח וגדול, המראה שלו גרם לצמרמורת קרה לעבור בגופי.
בלעתי את רוקי בכבדות בוהה בו עוד מספר שניות. "תכיר זאת גילי וזאת אליה" איתי אמר מציג אותנו בפניו.
החיוך השובב שלו לא ירד ועייניו היו נעוצות בי ורק בי.
הוא היה נראה כל כך גדול לידי.
הוא התקרב אליי צעד אחד וגופי רעד, אני לא רוצה אותו פה. שיתרחק. "בוא נכנס לרכב" גילי אמרה לאיתי מכניסה את מרפקה לבטנו רומזת לו להשאיר אותנו לבד.

הייתי עוצרת אותה אבל קפאתי, היא שלחה לי קריצה והתקדמה לרכב עם איתי. "הרבה זמן שלא ראיתי את הפרצוף היפה שלך" דורון אמר מניח את ידיו על מותניי.
"שכחתי כמה את מושכת" חיוך צד הופיע על פניו.
"שכחתי כמה לא התגעגעתי אליך" החזרתי לו באותו המטבע יוצאת מההלם ששקעתי בו.
הוא לא יפחיד אותי יותר, הוא כבר לא חלק מחיי.

"תעיף את הידיים שלך ממני" אמרתי חושקת את שיניי אבל הוא המשיך להסתכל עליי בחיוך דוחה מהדק את האחיזה במותניי.
"ואם לא בא לי?" שאל משועשע ממה שקורה פה. "הדבר היחיד שבא לי עכשיו זה לקרוע את החולצה הזאת שלך ולזיין אותך פה על הרכב" פי נפתח בהלם. הוא השתנה. עכשיו זה יותר נורא.

דמעות קטנות עיקצצו בעיניי, לא נתתי להן לרדת. "ח..חבר שלי תכף יגיע ואני לא חושבת שהוא יחבב אותך במיוחד" עניתי בגמגום קל מנסה לשדר ביטחון עצמי "אז אם לא בא לך למות היום, תעיף את הידיים שלך ממני ותעוף מפה" אמרתי מרימה את ראשי אליו.
הוא ציחקק והעביר את ידו על הלחי שלי "אין לך חבר אליה" אמר משועשע "ולא יהיה לך"
הוא הלך לרכב מושך אותי איתו, בראשי המילים שלו ממשיכות להתנגן.

הוא פתח את הדלת דוחף אותי מעט פנימה "נראה שאתם מסתדרים" גילי אמרה בחיוך.
לעזאזל הייתי צריכה לספר לה עליו.
"מסתדרים מאוד" דורון ענה שולח לי קריצה וסוגר לי את החגורת בטיחות.
תמיד הייתי כזאת קטנה ומסכנה לידו.
ועכשיו, הוא חזר. להוריד אותי.

°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°
זוכרים את דורון??? 😱😱😱
אני מקווה שאני אצליח לעלות גם מחר פרק. אוהבת מלא❤️❤️
תצביעו ותגיבו🌸