נקודת שבירה / גמור

-9-

הדלת של הבית הייתה פתוחה, התקדמתי לסלון שם ישבו ההורים שלי על כיסאות פלסטיק שהם הביאו כי הספה הייתה הרוסה, מעניין איך היא נהרסה.
שניהם הסתכלו עלי במבט פוקר.
"נו נו נו פיספסתי משהו?" שאלתי בזלזול מתקדם לכיוונם. אבא שלי קם מהכיסא.

"זה מה שצריך לחכות לנו אחרי שבועיים שלא היינו כאן?" פניו שידרו כעס טהור, חבל שגם פני.
"אני מצטער, אם אתה רוצה יש לי מצית אני יכול גם לשרוף את הוילונות זה יהיה יותר מושקע" עניתי בציניות והדלקתי סיגריה.
אמא שלי קמה ממקומה עם המבט הפגוע שלה והרימה את ידה לקחת את הסיגריה שלי.

תפסתי את ידה הקטנה ושמתי לב שהיא קצת הזדקנה, מעט כאב לי שהיא לא איתי פה לפני שהיא תזדקן יותר ויותר אבל זה היה רק לרגע. רק לרגע ששכחתי .
"אפילו. אל. תנסי." אמרתי לה בשקט מאיים.
דמעות קטנות הצטברו בעייניה, "מה קרה לך ילד שלי? למה אתה ככה? כל כך כועס, אני לא מסוגלת להכיל את הכאב הזה" חארטה. "תנחשי למה אני ככה א-מא" הדגשתי את המילה אמא בזלזול.

"תפסיק להאשים אותנו בזה, אני כבר לא מסוגל לקבל את החוצפה הזאת שלך!" אבא שלי אמר בכעס והוסיף במהירות.
"מי אתה חושב שאתה עומר? יותר גרוע, מי אתה חושב שאנחנו? אנחנו ההורים שלך, אתה כאן בגללנו! זה לא היחס שמגיע לנו, אנחנו לא אשמים במוות של רונה ואתה יודע את זה, אם אתה כבר מאשים מישהו תאשים את עצמך, ילד מגעיל בלי חינוך" הוא אמר ולאחר כמה שניות המעשה שעשה גרם לי לשתוק בהלם.
הוא סטר לי.

כבר כמה חודשים שאף אחד לא מעז להרים עלי יד ועכשיו זקן מרים עלי יד?
לא התרכזתי בכאב בלחי התרכזתי בכאב בזה שהוא האשים אותי.
"אתם עזבתם אותי עם ילדה בת 15 אין לכם טיפת בושה אע? קצת קשה אז בורחים? אעלק עבודה, לכו תזדיינו" הטחתי בפניהם בכעס. אבא שלי בא להשיב לי אך אימי עצרה אותו "זה מספיק, תעזוב את זה" ענתה לו בלחש ופנתה אלי.

"איפה נועה?" היא שאלה בכאב.
"זה לא עיניינך" עניתי בקור.
בול בזמן נועה חזרה הביתה, מה היא עושה פה? היא אמורה להיות בבית ספר.
"נוני למה את לא בבית ספר?" שאלתי אותה בטון הכי נחמד שיכלתי להוציא מפי ברגע זה.
היא לא ענתה לי רק עמדה בהלם והסתכלה על הכל.
על הבית, עלי, ולבסוף על ההורים שלנו.
"אמא אבא" נועה אמרה בקול רועד וקפצה עליהם בחיבוק.

"תפסיקו ללכת מכאן בבקשה" אמרה בשקט ובהתחננות, שמתי לב שהיא ניסתה לא להתרכז בכעס על זה שהיא יודעת שהם עזבו אותה ואותי, היה בה תקווה שהכל יחזור להיות כמו פעם.
כןןןן ברור שזה מה שיקרה.
"נועה בואי לפה" אמרתי לה בקור ובדרישה.
היא השפילה את מבטה והתקדמה בשקט אלי.
אימי נאנחה בכאב ואבי נשאר במבטו העצבני מקובע עלי.
שיחת טלפון מכיסו של אבי.
'הלו' אמר.
שקט שקט שקט
'כן כן ברור אני מבין' ענה.
שקט
'כן אל תדאגו נגיע בהקדם האפשרי, ממלא אין לנו כאן מה לחפש' הוסיף בזלזול.
שקט שקט שקט שקט
'טוב תודה לך, נתראה' סיים בניתוק.