נקודת שבירה / גמור

-16-

-חזרה לנקודת מבט עומר-

"לעזאזל!" צעקתי בועט במיטתי, "פאק פאק" מילמלתי בכאב מחזיק את רגלי בין ידיי. המיטה המחורבנת הזאת קשה.
משכתי את שיערי אחורה בתסכול, נופל לרצפה והגוש בגרוני לא הניח לי.

הבן אדם היחיד שהבין אותי והכיר אותי באמת- בגד בי.
ירד עלי, השפיל אותי, צחק עלי, מול כולם.
הוא הצטער אבל אנשים לא סתם אומרים דברים, אולי הוא הגזים אבל הוא אמר את האמת שלו.
בכל רגע של כעס שיוצא בו שיטפון של מילים תמיד תיהיה האמת. תמיד.
"לעזאזל" צרחתי דופק את אגרופי ברצפה.

אני כלום אני אפס.

למה אני בכלל קיים? אני מבזבז דברים חיוניים לכל כך הרבה אנשים.
אני בזבוז מוחלט של מקום.
קמתי מהרצפה, יוצא מהחדר ויורד למטה.
במהירות לקחתי את המפתחות מהשולחן, הכל בלי לחשוב לפני.
יצאתי מהבית ונכנסתי לרכב. התנעתי את הרכב, הכל בלי לחשוב.

אני נוהג לשם בלי לחשוב ממשיך לשם.

לאט לאט שדה הראייה שלי הטשטש, אני בוכה. הדמעות ירדו, ניגבתי אותן וניסיתי להפסיק, תפסיק לבכות.
הדמעות כבר התיישבו אך הרצון שלהן להמשיך לרדת היה מתסכל.
החנתי את הרכב יורד ממנו במהירות לפני שתהיה לי האפשרות להתחרט.

הוצאתי את הטלפון שלי מחפש את המספר שלה.
מצאתי וחייגתי.

'עומר?' קולה נשמע.
שתקתי.
'עומר זה אתה?' שאלה.
'אליה' קולי נשבר והתייפחות שקטה יצאה מגרוני.
'עומר?! מה קרה? אתה בוכה?' קולה נשמע דואג
'אני.. אני..' מילמלתי שבור כשהדמעות שכל כך רצו לרדת הצליחו.
'איפה אתה??' שאלה בלחץ.
'אני יכול לבוא אליך?' שאלתי מושך באפי.
'ברור, איפה אתה?' שאלה פעם נוספת בדאגה.
'תפתחי לי את הדלת' אמרתי בסיום וניתקתי.
עמדתי מחוץ לביתה הקטן.

הדלת נפתחה ואליה נגלתה אל מול עייני במבט המום.
חיבקתי אותה בחוזקה ותוך כמה שניות היא החזירה לי חיבוק.
"הי... הכל טוב, תרגע הכל טוב" אמרה ברוגע מלטפת את גבי. "בוא נכנס" אמרה ומשכה אותי לחדרה.
למזלי לא היו אנשים בביתה.

התיישבתי על מיטתה.
והיא התקדמה אליי והתיישבה לידי.
"תסביר לי מה קרה" אליה נעצה את עייניה בעייני וניגבה עם אגודלה את דמעותיי.
"תחבקי אותי בבקשה" מילמלתי בכאב.
אני לא רוצה יותר.
רק חיבוק.
היא הסתכלה עליי המומה. "בבקשה רק תחבקי אותי, אני מתחנן" מילמלתי שוב.
היא הרימה את ידה והניחה אותה על גבי, לקחה את היד השנייה שלה והניחה אותה מאחוריי כתפי.

היא משכה אותי לכיוונה וחיבקה אותי.

החזקתי אותה חזק, שלא תלך כמו רונה.
התייפחתי על כתפה ודמעותיי הרטיבו את חולצתה. "תספר לי מה קרה, אני רוצה לעזור" ביקשה לתוך כתפי.
"לא" קבעתי מושך באפי. "אני רק רוצה להיות איתך עכשיו בלי דיבורים" נשכבתי על מיטתה ומשכתי אותה אליי.
היא הניחה את ראשה על חזי ואיך שלא  שמעה את דפיקות ליבי המואצות.
עטפתי אותה בין ידי. רק שלא תלך, בבקשה.