נקודת שבירה / גמור

-48-

נקודת מבט- נועה

"מה אתה רוצה?" שאלתי בחוסר רצון את עומר שעמד בפתח חדרי. ניסיתי להביט בכל דבר חוץ ממנו.
"שמעתי" אמר, אז אנחנו משחקים בחידות עכשיו? "מה שמעת?" שאלתי ללא הבנה.
"שמעתי את מה שאמרת לאליה" אמר מתיישב על מיטתי.
"מה?" שאלתי מופתעת מרגישה קצת רע עם מה שאמרתי עליו ממקודם.

בסופו של יום- הוא אח שלי והוא נשאר איתי כשההורים שלי החליטו להיות עסוקים קצת.
הוא לקח נשימה ואמר "החלטתי שאת-" "עומר לא כבר דיברנו על זה? הבנתי את הטענות שלך אז שחרר ועזוב אותי" קטעתי אותו לא מוכנה להתעסק בזה שוב.
"שאת צודקת" השלים את עצמו.
"א-אתה רציני??" שאלתי בשוק מוחלט.
"מאוד לא רוצה להיות רציני אבל כן" אמר והלב שלי רקד מהתרגשות.
"אז מה אתה אומר לי בזה?" שאלתי בהתרגשות.
"החלטתי שאני אשחרר את העניין ושאני אתן לך לעשות מה שאת רוצה" אמר וקפאתי. "אז זה אומר.. זה אומר שאני יכולה להיות עם דניאל?" שאלתי ליתר ביטחון.

"כן אהבלה"

אני די בטוחה שהחיוך שלי היה יותר גדול מהכנרת, אה רגע, היא לא כזאת גדולה. קיצר גדול מספיק.
"אמרתי לך שאני אוהבת אותך?" שאלתי מתנפלת על עומר בחיבוק.
"כן? מקודם חשבתי שאת שונאת אותי" זלזל והידקתי את אחיזתי עליו. "סתם צחקתי מקודם" אמרתי במהירות והוא גיחך.
"אבל אני מזהיר אותך בלי שטויות ואם הוא רק יעשה לך משהו קטן אני אשפד אותו" הבהיר כשהתנתקנו.
"זה החבר הכי טוב שלך" אמרתי.
"אין שום קשר בין הדברים" התנגד ובקושי הקשבתי, רק חשבתי על דניאל.
"טוב אז אני אלך לי" קבעתי קמה.
"לאן גברתי הצעירה?" שאל תופס בידי.
"להחזיר לעצמי את החבר שלקחת ממני" חרצתי את לשוני בהתגרות והוא גלגל את עיניו משחרר מידי.
"אני כל כך אתחרט על זה" עומר מילמל לעצמו כאשר שמתי את הכפכפים שלי וירדתי במדרגות במרץ.
יצאתי מהדלת ונשמעתי עמוק.
דניאל.. אני באה.
הסתכלתי על הרחוב.
אני כזאת סתומה.

חזרתי במהירות לתוך הבית, עומד עמד מולי ללא הבנה.
"תקפיץ אותי" אמרתי מתחננת, הוא התפרץ בצחוק "נהרסה לך היציאה הדרמטית" אמר בין הצחוק.
"בוא כבר" האצתי בו פותחת את הדלת הבית, הוא לקח את המפתחות מן השולחן ויצא החוצה. "יאללההה מהר" גארתי בו מתפללת שהוא לא יתחרט פתאום, כל כך מתאים לו.
הגענו לביתו של דניאל, שיחררתי את החגורת בטיחות "תקש--" "שקט! אם זה התחרטות אני לא רוצה לשמוע" קטעתי אותו בקול רם. רק באתי להגיד שתתקשרי אליי כשאת רוצה לחזור הביתה" הוא הסביר, הינהנתי יוצאת מהרכב שולחת לו נשיקה ומסתכלת בפחד על הבית של דניאל.
מה אני אמורה להגיד לו?
אם הוא היתחרט?
זה עכשיו או לעולם לא... קדימה!
דפקתי על הדלת שלושה דפיקות... 'תפתח דניאל תפתח אתה' התפללתי לא מעוניינת לפגוש את אימו.

הדלת נפתחה ועיניי התרחבו בפליאה.
בחורה בערך בגיל של דניאל עמדה מולי, שיערה שטני ועייניה ירוקות. היא לבשה חולצה ענקית של דניאל. בלעתי את רוקי בכבדות מחזיקה את הכאב בפנים.
"כן?" היא שאלה בקול... קול מעצבן.
אני שונאת אותה, זה הרי ברור מה הם עשו לפני דקה.
"את צריכה משהו?" שאלה שוב בחוסר סבלנות. המילים שקעו ולא ידעתי מה אני אמורה להגיד.
"ל...לא משנה" גימגמתי מסתובבת אך קולו של דניאל עצר אותי "נועה?" שאל ללא הבנה.
הסתובבתי מובכת לגלות אותו עומד מולי ללא חולצה, שיערו מבולגן.
ללא ספק הוא היה מופתע.
"אממ.. כן... לא לא משנה באתי כי... פשוט... קרה משהו ורציתי להגיד.. לא כאילו זה פשוט שאמרו לי ש..." גימגמתי מבולבלת, הבחורה הסתכלה עליי בשעשוע. "עזוב לא משנה אני צריכה ללכת" שיניתי את דעתי בייאוש, את כזאת סתומה נועה למה באת לפה בכלל?