נקודת שבירה / גמור

-12-

עייני שוטטו בין כל האנשים הנוכחים בחדר, מה לעזאזל הולך פה?
עכשיו זה די ברור איך הן כאלו דומות...
ממש דומות.
מישל שברה את השקט המביך "טוב! מה אתם אומרים על קפה ועוגה? כמובן עם עומר מרשה אז אפשר כמובן להציץ באלבום תמונות של עומר ורונה" יצאתי מהטראנס ששקעתי בו פונה למישל "אין לי בעיה, רק איפה האלבום?" שאלתי בשקט.
"בחדר עבודה, אתה זוכר איפה החדר הזה?" אמרה מוודאת שאני אכן זוכר, וכן אני זוכר.
הינהנתי לוקח את רגליי החוצה מהסלון מתהלך בבושה ברחבי הבית.

תמונות של המשפחה של רונה היו תלויות בכל עבר, הם היו משפחה שמחה ואנרגטית עכשיו כבר לא.
כפי שאמרתי- מוות משנה אנשים.

התהלכתי בין כל החדרים, אני לא מצליח לזהות ואני לא מרוכז בכלל ברגע זה.
אליה בת דודה של רונה? זה אומר שגם היא התמודדה עם המוות שלה ובטח בגלל זה הן כל כך דומות, כמו העתק הדבק.

פתחתי דלת אחר דלת אחר דלת, הבית כל כך גדול אבל אני מרגיש כאילו הקירות סוגרים עליי ומוחצים אותי.
קשה לי להסתובב פה.
בלי לשים לב הגעתי לחדרה של רונה.
נשמתי עמוק.

רציתי להסתובב ולצאת מהחדר הזה אבל משהו עצר אותי, משהו חזק- הזכרון.
כל החדר צבעוני ונעים, השידה הסגולה שלה שעלייה מונח תכשירי איפור, תכשיטים, קרמים. הארון הקטן שלה, היא אף פעם לא אהבה בגדים, היו לה קצת ואני אהבתי את זה.
היא לא מצאה בשופינג משהו מלהיב, היא אף פעם לא הרגישה צורך להשקיע בלבוש שלה.
היא תמיד אמרה :
'מי שאוהב אותי באמת לא יהיה לו משנה מה אני לובשת או איך אני נראת. ומי שזה יפריע לו כנראה לא צריך להיות בחיים שלי'.

מבטי נחת על המיטה שלה, המיטה הקטנה שלה... הרגשתי איך שריריי מוחצים אותי.
נשימתי נעצרה.
המיטה הזאת- ההרגשה של רונה מתחתיי מתנשמת וחמה.
לעזאזל.

צחקוק מהיר ברח מפיה כאשר היא ניסתה בקושי רב להוריד את עקבייה הגבוהות, היא התכופפה בעוד שאני חיבקתי אותה מהגב.
"שששש שלא נעיר אף אחד" אמרתי בחיוך ענק. "תדליק את האור" היא ביקשה בלחש חוזרת לעמידה.
חיפשתי בחושך הכמעט מוחלט את המתג, ממשש את הקיר עד שהרגשתי בבליטה קטנה ולחצתי.
האור נדלק, רונה חייכה חיוך ענק כמו תמיד.
"בואי הנה" ביקשתי מושך את רונה לבין ידיי.
היא קפצה עליי מנשקת ברכות את שפתיי. נשכתי את השפה התחתונה שלה מבקש כניסה. היא פתחה את פייה, ניצלתי את ההזדמנות והחדרתי את לשוני.
הרמתי אותה עליי כאשר רגלייה ליפפו את גבי.
העפתי אותה למיטה והיא צחקקה בהתרגשות. "תתכונני לא ללכת שבועיים"
בלי לתת לה להגיב נפלת מנשק את צאוורה, שומע את הנשימות החמימות שלה.

האוויר לא הגיע, ראשי הסתחרר.
התקף חדרה.
"עומר" קולה של אליה נשמע "איפה אתה?" היא הוסיפה. שיט שיט שיט.
בקושי רב הוצאתי את שני הכדורים הקבועים שלי מכיסי.
בלעתי אך שיעול ארוך העיף את הכדורים מפי. זחלתי על הרצפה ללא אוויר מחפש את הכדורים.
מטומטם יש לך עוד בכיס.
הוצאתי עוד 2 כדורים מכניס לפי.
אני חייב להחליף למשאף.