נקודת שבירה / גמור

-5-

קלטתי שאליה כבר התקדמה במסדרון ורצתי לכיוונה, הייתי מטר מאחוריה אז לקחתי עוד כמה צעדים גדולים והלכתי לידה בקצב שלה.
היא עצרה והסתכלה עלי "מה אתה רוצה?! ואי שחרר כבר תראה מה קרה בגללך!" אמרה בחוצפה.

"ואו ואו ואו זה ממש לא בגללי, את צעקת כל שניה" אמרתי בכעס. עיניה נפתחו בהלם "כן! כי אתה הצקת לי! איך אתה בכלל ב5? אתה לא עושה כלום בשיעור" היא חיכתה דקה לתשובה שלא תגיע.
היא ממש גרסא של רונה רק מעצבנת יותר, חנונית יותר, וילדה טובה יותר.

הכדורים כל הזמן נמצאים בתא בצד של התיק שלי, אני מתכוון להיות הרבה לידה אז אני חייב את הכדורים.
אני יודע שזה קריפי אבל אני צריך את רונה עכשיו, או מישהי שלפחות דומה לה ברמה של תאומות.
והיא הדבר הכי קרוב לרונה.

"טוב נו מה אתה עומד לעזוב אותי?" אליה אמרה העייפות כשכבר הגענו לחצר ולא היה אף אחד בחוץ.
"לא נראלי, משעמם לי קצת אז לא" אמרתי בזלזול וקור ולקחתי איזה כדור כדורגל שהיה ליד השער.
"כמה את אומרת אני מצליח להקפיץ בלי לגעת ברצפה?" שאלתי באדישות בלי אפילו להשקיע בה מבט אחד.

היא היססה "מה הקשר עכשיו" אמרה בכבדות. "נו זרמי כבר יא חנונית" אמרתי בצחקוק, היא גילגלה את עייניה וענתה "12". גיכחתי "רציני? ככה את מאמינה בי"
אני זוכר שפעם שאלתי את רונה כמה הקפצות אני יכול והיא אמרה 100,
לא הצלחתי 100.
הרגשתי כאב חד בלב שלי וכמו תמיד התעלמתי ממנו והתחלתי להקפיץ.

הקפצתי והקפצתי עד שהגעתי ל100? "ואו איך הצלחת 100?!" אליה שאלה בפליאה.
"כמו תמיד" מילמלתי בקול קר.
חארטה, אין לי מושג איך זה קרה.
אני נשבע לכם בראש שלי שבכל התקופה שרונה הייתה איתי הייתי מתאמן בהקפצות בשביל להצליח לעשות 100 הקפצות.
תמיד כל פעם מחדש היינו מתערבים והיא הייתה אומרת 100, אף פעם לא הצלחתי.
"אתה יודע שאני ממש טובה בכדורגל?" אליה שאלה בהתלהבות מוגזמת.
"פחח נראה אותך" אמרתי בזלזול.
עמדתי בשער ואליה בעטה.
הצלחתי לחסום.
"אוח איזה קקה? חכה אני אצליח" קקה? היא רצינית?
בת כמה היא?

היא לקחה את הכדור ובעטה עוד פעם, חסמתי. "נו די אבל תרחם קצת!" היא התעצבנה עלי, אלוהים ישמור יש לה בעיות או משו בסגנון?
היא ניסתה עוד פעם לבעוט בכדור ולא הייתי מרוכז הכדור נכנס בפוקס לשער.
עייניה של אליה התרחבו וחיוך ענק הופיע על פנייה, שני גומות ענקיות מקשטות את פנייה.
צחוק מתגלגל יוצא מפיה "יש!! יש!! אמרתי לך שאני טובה בזה" החיוך התרחב עוד יותר אם זה אפשרי.

אלוהים היא כלכך דומה לה.
פלאשבקים של המוות של רונה עלו למוחי במהירות.
באיטיות מייסרת צפיתי בהם בראשי.
קשה לי לנשום, אני מרגיש שהיא חזרה לחיים.

הסתכלתי בקולי קולות, ידי רעדו כאילו אני חולה אפילפסיה. נפלתי על הרצפה מנסה לנשום. החיוך של אליה ירד בשניה בעודה רצה אליי "אמאלה עומר אתה בסדר? מה קרה? חכה אני הולכת לקרוא למישהו!" גימגמה בלחץ באה לקום אך תפסתי בקושי רב בידה "ל..ל..לא לא לא" לחשתי נואשות.
עינייה התרחבו בהלם "אתה לא נושם! אמאלה מה אני עושה מה אני עושה מה אני עושה" חזרה על עצמה כמה פעמים בבכי שקט. "ה..ה..התיק" לחשתי בכאב.

היא רצה במהירות לתיק שלי מביאה לי אותו. ידיי רעדו הרגשתי שאני עומד לאבד את ההכרה. הזכרונות והפלאשבקים לא נותנים לי מנוחה.

הוצאתי במהירות שני כדורים באופן לבלוע אך שיעול שורף העיף אותן.
כוסעמק למה אני לא יכול לקבל משאף וזהו?
הוצאתי במהירות עוד שני כדורים מצליח לבלוע ללא בעיות.
אליה החזיקה בידי בלחץ לא יודעת איך להגיב.. היא בטח לא רגילה למקרים כאלו.
כמה מפתיע.

לאט לאט נשימתי הסתדרה וגופי נרגע.
הלב כאב לי כמו תמיד.
כאב שלא מוכן לעזוב.
הכאב שלא זז מהלב שלי.
הכאב מרונה שעכשיו חזר ובגדול.

עברו כבר 15 דקות בערך.
הרגשתי כבר יותר טוב, מעט חלש אבל טוב.
"אתה בסדר?" אליה שאלה בדאגה כאשר סיימתי להסדיר את נשימתי.
"כן ברור, למה שאני לא אהיה בסדר?" שאלתי באדישןת וקמתי על רגליי, התחלתי ללכת בחזרה לכיתה בשביל להביא את הסיגריות שלי מדניאל אבל היד הקטנה והחלשה של אליה תפסה בי.

"למה שלא תיהיה בסדר? אתה צוחק עליי?" היא שאלה המומה. "אליה הכל טוב, אני צריך ללכת את מוכנה לעזוב את היד שלי בבקשה" שאלתי עייף ממנה.

"לא! אני לא מבינה מה קורה כאן! ביום הראשון הסתכלת עלי והתנהגת כמו מטורף וברחת ועכשיו אתה כמעט מתת ליידי וברגיל אתה מדבר כמו זבל כאילו אתה חייב למישהו משהו! מה עובר עליך? מי אתה בכלל?"
המילים שלה הן כמו סכינים שננעצו בליבי. "אוקי הבנתי אותך, אני אלך" אמרתי בקור מנסה להחזיק את עצמי מלצאת עלייה.

הזכרתי כבר שיש לי פתיל קצר?
התקדמתי לעבר הביניין. "לא לא לא! אתה תסביר לי עכשיו מה קרה לך הרגע! ולמה זה קרה לך?!" אליה עצרה אותי שוב, הייתי כלכך עצבני שלא שמתי לב כמה חזק העפתי את ידה ממני.

"תתרחקי ממני חנונית" אמרתי בקול קפוא.
היא שיפשפה בכאב את הישבן החמוד שלה מהמכאב של הנפילה.

הסתובבתי במהירות להביא את הסיגריות שלי. ילדים יצאו מהכיתות שלהם וכרגיל נעצו בי מבטים והתלחששו, כוסאמו לפחות תעשו את זה בלי שאני אשים לב.
דניאל בא לכיווני "מה קורה יפה שלי" העפתי את היד שלו ממני "הסיגריות שלי עליך נכון?" שאלתי שאלה רטורית. "כן כן בוא" דניאל ענה ומשך אותי למחששה.

התיישבנו במחששה מאחוריי המגרש וכרגיל עידן ונדב באו אלינו "מה קורה כוסיות" נדב אמר והדליק סיגריות, אני לא אוהב אותו בכלל, הוא ועידן חברים טובים מגיל 0.
איך עידן סובל את הטיפש הזה אלוהים יודע...

"תביא תביא אחת" אמרתי לדניאל והדלקתי את הסיגריה נותן לחומר הרעיל לחלחל בריאות שלי.
אליה עברה ליד המחששה עם חברה שלה וישר כשהסתלה עלי השפילה את מבטה בפחד. היא מפחדת ממני. גיכחתי וגילגלתי את עייני, אליה הידקה את אגרופייה והתקדמה מהר יותר. פחדנית.

"מה עשית לה כבר?" דינאל שאל כאשר קלט את המבטים ביננו. "סתם מפגרת, אני לא מבין איך היא כלכך דומה לרונה" לקחתי עוד נשיפה.
"מה אתה מחרטט, כבר שכחת שרונה הייתה הילדה הכי חייכנית ואנרגטית שקיימת" דניאל ענה.

חץ בלב השבור שלי- בול פגיעה.
בלעתי את הגוש הגדול שהיה תקוע בגרוני.
"אם הן כלכך דומות איך זה הגיוני שהיא כלכך מעצבנת אותי?" שאלתי בתסכול והוא משך את כתפיו בעצלנות בעודו מדליק עוד סיגריה.

°•°°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°
המון זמן לא עלה פרק וואו...
עכשיו יעלה עוד אחד כפיצוי⁦❤️⁩
אוהבת המוןןןן