נקודת שבירה / גמור

-11-

יצאתי מהבית ספר ממשיך להתעלם מהמבטים של כולם, אני נכנס לרכב לוקח נשימה עמוקה ומתניע.
רק עוד קצת והיום הזה יגמר, רק עוד קצת. עודדתי את עצמי מנסה להרגיע את המתח שסורר בכל חלקי גופי.

התחלתי לנסוע יוצא מחנית בית הספר, השקט היה צורם.
העברתי כמה תחנות ברדיו מחפש כל דבר שיעלים את החוסר שקט שתקף אותי ויסיח את דעתי.
רונה רונה מה את עושה לי?
התנשמתי בכבדות בולי את הגוש שהכביד לי בגרון.

אני אמור להגיע עוד הרבה זמן לבית הקברות, הרבה זמן לשקוע במחשבות.
לבית קברות...
קשה לי ללכת לשם אבל אני חייב.
אני מאמין שהיא מסתכלת עליי, על כל צעד שלי.
בוחנת אותי, את ההתנהגות שלי.
היא בטח ראתה איך הדרדרתי לאחר המוות שלה.

מוות משנה אנשים, אתה רואה את העולם בצורה שונה. פחות חייכנית, יותר אמיתית.
החנתי את הרכב יורד מהרכב לוקח נשימה עמוקה מהאוויר הצח. ארבעים דקות שישבתי בכיסא מנסה להתרכז רק בלנהוג היה ללא ספק מאמץ קשה.
התחלתי ללכת לכיוון הקבר שלה. כל צעד שעבר דפיקות ליבי המהירות התגברו והתגברו והתגברו.

רק עוד קצת, אתה מסוגל רק עוד קצת.
לוקח רגל ועוד רגל מתקדם בין כל הקברים הצפופים.
כל כך הרבה קברים, כל כך הרבה אנשים שנפלו, שמתו, שנפטרו, שנרצחו, שהתאבדו.
אתה יכול לראות קברים בגודל של שרפרף קטן.
ילדים שלא זכו אפילו לראות את העולם.
אתה יכול לראות קברים בגודל של הכף רגל שלך.
תינוקות שאפילו לא זכו ללכת.

במבטי נקלט הקבר של רונה.
הרמתי את רגליי בקושי רב לוקח אותם לכיוון הקבר.
עמדתי מטר מהמצבה שלה, מפחד להתקרב.
המצבה עשויה מאבן שיש בצבע בז.
שעלייה כתוב בגדול בכתב מסולסל:
'האופטימיות, החיוך, והתקווה.
מעט נחוץ כדי שהחיים יהיו מאושרים'.
ציור של פרח שנופל ממנו עלי כותרת נמרח ליד המשפט ומתחת היה כתוב באותיות ברורות וממוחשבות:

'בתנו, אהבתינו,
אחותנו, האור של חיינו.
רונה דהן
בת מישל ואבי
8.10.01 - 27.6.16
ת נ צ ב " ה
נאהב ונזכור לעד'

דמעות קטנות איימו לרדת מעיניי, הפעם נתתי להן.
זה מגיע לי לבכות.
היא מתה באשמתי.
החברה שלי מתה באשמתי.
התקרבתי אל הקבר שופך מים קרים שמילאתי למעלה מנקה את הקבר שהתפזר מעליו מעט גרגיריי אבק.

נישקתי את השייש וכאשר הוא התייבש לאחר כמה דקות הנחתי את ראשי על הקבר לוחש בקול רועד
"תנוחי אהובתי.
זה מגיע לך המנוחה הזאת אחרי כל מה שעברת.
אני בטוח שנשארת אופטימית גם שם,
שאת נהנת לך שם ואפילו משחקת כדורעף עם מייקל ג'קסון או מחזירה את הפגישות השבועיות שלך עם סבתא שלך.
בטח גם הם בהלם איזו נערה מיוחדת את.
אל תפסיקי לחייך לרגע.
אל תתני למה שקרה לך בגללי לשבור אותך.
אל תכעסי עלי בגלל שהשתנתי.
אני מצטער, אני כל כך מצטער.
הלוואי שהייתי שם במקומך..."

סיימתי לדבר לוקח אבן קטנה מהאדמה שמסביב לקבר ומניח אותה על השייש.
לאחר עוד כמה דקות של כאב ודיבורים הרמתי את עצמי מתחיל ללכת בחזרה לכיוון של החניה, ניגבתי את דמעותיי וסובבתי את מבטי לקבר שלה, השפלתי את מבטי בכאב ממשיך ללכת בחזרה לרכב.

איך בן אדם מתמודד עם אובדן?
חשבתם על זה פעם?
לאבד אדם בעל ערך יקר בשבילכם.
לאבד אדם שהיה כל עולמכם.
לאבד אדם שהייתם מדברים איתו 24/7.
לאבד אדם שאך ורק הוא עמד לצידכם גם כשהיה קשה ולא הלך ולא ויתר עליכם.
איך אפשר להתמודד עם זה?
מישהו שהוא אחת הסיבות העיקריות שאתם קמים בשבילו בבוקר.
מישהו שלא יעבור יום שלם בלי שהוא ירוץ לכם במחשבות לפחות פעם אחת.
איך אפשר ברגע אחד להתמודד עם אובדן כזה?
לא לראות יותר בחיים את אותו הבן אדם.
לא להספיק להפרד או להגיד לו איזה משהו שרצית להגיד כבר הרבה זמן.
לא להספיק לבקש סליחה אם זה מה שקרה היה אחרי ריב.
לא לראות יותר בן אדם .
לא לשמוע את הקול שלו.
ואין לך אף אחד שיהיה שם לצידך- אף אחד.
איך מתמודדים עם זה?

השמיים הראו סימנים שכבר אחרי הצהריים, לעזאזל כמה זמן אני פה?
נשאר לי לעשות רק עוד משהו אחד ואחרון לעשות ביום הזה והוא הכי קשה- ללכת לבית של רונה.
התחלתי לנסוע לכיוון ביתה, הראש כבר עסוק במחשבות שלא נותנות לי מנוח.
מהבית קברות לוקח המון זמן להגיע.
חניתי מחוץ לביתה יוצא מהרכב לאחר היסוס אחד או שניים.

התחלתי ללכת בשביל הגישה לביתה.
ככל שהתקרבתי יותר ויותר נשמעו מתוך הבית קולות אך כאשר דפקתי על הדלת שני דפיקות הקולות השתתקו בבת אחת.
כמה שניות לקח לדלת להפתח ולמולי נגלתה אמא של רונה, מישל.
"עומר! איזו הפתעה נעימה, בוא אליי" מישל אמרה מושכת אותי לחיבוק.
כשהתנתקנו שמתי לב לדמעות שעמדו בעינייה.

"איך את?" שאלתי בקול רך, היא נאנחה בכאב ומילמלה בקול שבור "יום קשה היום... יום הולדת ראשונה שלא הערתי אותה עם בלונים וצחוק..." השפלתי את מבטי ותוך שניות אחדות מישל החזירה את החיוך הגדול שלה לפנייה, בדיוק אותו חיוך כמו של רונה.
"טוב! מה אנחנו עומדים פה? כנס" היא הובילה אותי לתוך הבית אך אז עצרה ולחשה לי "באו אלינו אורחים להיות איתנו היום, אחותי והילדים שלה, שתדע" הינהנתי במהירות ומישל הובילה אותי לסלון.
היא עמדה מול כל האנשים כאשר אני עומד מימינה מסתכל על הרצפה.
היא פצחה את פיה מציגה אותי "תכירו זה עומר, הוא היה הבן זוג של רונה" הרמתי את מבטי לראות את כולם אך מבטי נעצר על אליה.

היא הסתכלה עלי בהלם וכך גם אני עליה.
מישל כנראה קלטה את המבוכה והוסיפה לומר "עומר תכיר זאת אחותי הקטנה ובעלה" היא הצביעה על מישהי מבוגרת וגבר שישיב צמוד אלייה ואז פנתה הצידה והוסיפה "ואלו הילדים שלהם, מור ואליה" מבטי נשאר תקוע על אליה.
אני לא מאמין.

°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°
וואו⁦❤️⁩
בין הפרקים האהובים עליי!!
נו נו ביקורת ובבקשה בבקשה תצביעו לי פה בכוכב למטה⁦❤️⁩🙏.
לילה טוב👑