-24-

8K 291 49
                                    

-לא להפעיל את השיר עדיין-

"מי לעזאזל עשה לך את זה?!" שאלתי רותח מכעס, היא ייבבה בכאב ונפלה על הרצפה.
במהירות הרמתי אותה כמו כלה והשכבתי אותה על הספה בסלון.

הרמתי את חולצתה מעט חושף את בטנה, אני לא יודע מי עשה לה את זה אבל כשאני אגלה... הוא ימות.
"עומר? איפה אתה?" אליה שאלה מהמדרגות. "בסלון" אמרתי בקול רם ולאחר כמה שניות אליה הופיעה בפתח הסלון. היא התקדמה לכיוונינו וכשראתה את בטנה של נועה הרימה את יידיה והניחה על פייה בהלם, עייניה התרחבו במהירות "מה קרה לה?" היא שאלה בלחץ.

"אני לא יודע, ראיתי אותה למטה ככה ועכשיו היא בקושי פוקחת את העיינים שלה" אליה התנשמה במהירות.
"אלוהים היא עומדת להתעלף! עומר לך תביא מגבת רטובה עכשיו!" צעקה, באתי להסתובב אך היא עצרה אותי. "רגע רגע קודם תוריד אותה על הרצפה" בלי לחשוב למה הורדתי את נועה על הרצפה ואליה הרימה את רגלייה של נועה גבוה, הסתכלתי עלייה ללא הבנה "מה אתה עומד?! לך תביא מטלית רטובה!" אמרה בלחץ ואני יצאתי מהטראנס, רצתי אל המטבח וחיפשתי מגבת נקייה בארונות, יידי רעדו.

"יש יש" מילמלתי כשמצאתי מגבת קטנה, טבלתי אותה במים וסחטתי.
הסתובבתי ומרפקי פגש סקירת זכוכית גדולה שתוך שניות נפלה על הרצפה והתנפצה למיליון רסיסים. "כוסעמק" מילמלתי רותח.
אין זמן לנקות את זה עכשיו. בלי לחשוב רצתי בחזרה לסלון אבל כאב חד בכף רגלי עצר אותי. "פאק פאק פאק" צעקתי בכאב.
נכנסה לי פאקינג זכוכית לתוך הרגל.

"עומר אתה בא?!" אליה צעקה מעבר הסלון.
"כן כן!" עניתי מתעלם מהכאב הולך במהירות לסלון דורך כמה שפחות על העקב.

נעמדתי ליד אליה. רגלי השאירה שובל של דם מהמטבח עד לסלון.
לא היה לי אכפת.
"את שומעת אותי? את רואה אותי?" אליה שאלה בקול שאמור להיות רגוע לעבר נועה.
התקרבתי אליהן ועייניה של נועה היו פקוחות מעט, נשימתה הייתה חלשה ולא סדירה. "כו..כוכו..כואב לי" היא אמרה במאמץ רב.
"אני יודע יפה שלי, אני רוצה לעזור לך, תתני לי לעזור לך" התחננתי בדאגה והרמתי אותה חזרה לספה.

היא התעלפה רק לכמה שניות, קיפלתי את המגבת הרטובה והנחתי על מצחה.
"אנחנו צריכים לקחת אותה לבית חולים, קשה לה לנשום ושנינו סתם עושים שטויות. אין לנו מושג איך לטפל בה" אליה אמרה והחזיקה את ידי. "אני אזמין אמבולנס" היא אמרה והוציאה את הטלפון שלה מכיסה.

מישהו פיצץ אותה מכות, מי יכול לעשות דבר כזה? לרגע נזכרתי ביום שהיא חזרה עצובה הביתה, פאק.
בימים האחרונים היא חזרה תמיד שקטה ועצובה ואני לא עזרתי לה!
הייתי מרוכז רק בעצמי ובחרא שלי.
לעזאזל אפילו לא שאלתי אותה מה קרה!

"האמבולנס בדרך" אליה קטעה את מחשבותיי.
"אני חושב שמתעללים בה בבית הספר" אמרתי עצבני. אליה קימטה את מצחה והחזיקה את ידי בניסיון להרגיע אותי.
לאחר עשר דקות בערך האמבולנס הגיע וכמה רופאים הביאו אלונקה להרים את נועה, עזרתי להם להרים אותה מהספה. "איי" נועה מילמלה בשקט. "אני מצטער" אמרתי בלחש והסטתי את מבטי ממנה.

נקודת שבירה / גמורWhere stories live. Discover now