אני נכנסת לרכב שלי שעל הכביש הראשי אחרי שהצלחתי לברוח מהציף ג'ייקוב ומשאר הלהקה שנדבקו אליי כמו עור שני כל הצהוריים.
האוויר נעים היום, הכביש קצת רטוב מהגשם שירד במהלך היום אבל עדיין יש הרגשה שהקיץ יתקרב ויציל אותנו.
קיילי פותחת את הדלת וטורקת בחוזקה כשהיא מתנשפת, הרעש של הדלת מהדהד באוזניי וגורם לרעד לעבור בגופי.
״מה הלחץ, אישה? ציל״ אני אומרת ושמה את ידי על האוזניים כדי לנסות להרגיע אותם, אבל זה לא עוזר בינתיים.
״אה.. אמממ.. סליחה, נראלי״ היא אומרת בחיוך נבוך אני מורידה את ידיי מאוזניי ומסתכלת עליה במבט נוזף.
היא עושה לי פרצוף עצוב, עיניה מתרחבות כמו כלב מתחנן והיא גורמת להן לזהור בצהוב כהתנצלות, ואז שתינו מתחילות לצחוק צחוק מתגלגל.
אני מתניעה את הרכב ומשתלבת בתנועה הסוחפת.
לאחר רבע שעה השלט ׳ברוכים הבאים-עיירת טופר׳ מופיע לנגד עיניי ואני מתחילה להרגיש עקצוצי אקשן בידי האוחזות בהגה בקלילות.
אני וקיילי נכנסות לבית חולים בבטחון מופרז, אני מקווה שאין כאן זאבי פרא כי אם יש - הם ישר יעלו עלינו.
זאבי פרא יכולים להריח זאבים אחרים, אנחנו חדים יותר, מסוכנים יותר. לעומת זאת, זאבים שהם לא פרא חווים קושי לזהות זאבי פרא עד שהם תוקפים אותם.
אני תופסת את ידה של קיילי בתמיכה ואנחנו פונות למעלית, המעלית נפתחת עם קולות צורמים של ציפצופים.
אני וקיילי נכנסות, קיילי לא מביעה רגשות לגבי המעלית בעוד אני לחוצה ועצבנית, הרצון לרסק את המעלית ולברוח כמעט משתלט עליי אבל קיילי לוחצת על ידי ומסמנת לי לקחת שליטה בחזרה.
אני שונאת מקומות קטנים!
״אני שונאת בתי חולים, בעיקר מעליות, למה הכל כל כך קטן?״ קיילי נאנחת ונצמדת לדופן המעלית בחיפוש אחר יציבות.
המעלית עולה לאט לאט וגורמת לבחילה לעלות בבטני. אנחנו - הזאבים הקשוחים שצריכים לשמור על איזון עולמי - לא מסוגלים להתמודד עם מעלית.. זה מצחיק איכשהו, לא?
״אני מניחה שזה בגלל שאנחנו רגילות לטבע, אבל אני לגמרי רוצה לשרוף את המקום הזה, כן.״ אני מאשרת את דבריה.
הדלתות נפתחות ואני וקיילי ממהרות לצאת ממנה כאילו היא תהרוג אותנו.
אנחנו הולכות במסדרון כאילו יש לנו מטרה, אבל אין לנו במדוייק, אנחנו מחפשות את חדר המתים כדי לזהות גופה, ואין לנו מושג איפה החדר המזורגג.
לאחר כמה סיבובים במתחם ריח חזק ומעורר תאבון נכנס לאפי, כמעט נפלתי מרגליי מרוב רעב.. בחיים לא אכלתי משהו שמריח ככה.. מה זה?
״את מריחה את זה?״ קיילי לוחשת לאוזני בתנועה שלא נראית לעין.
כן לעזאזל, אני מריחה טוב מאוד.. הריח הזה עושה לי היפוכים בבטן מרעב.
״כן, גופות- צד שמאל דלת שלישית״ אני אומרת בלחישה כשאני רואה את הדלת עם השלט ׳חדר גופות׳.
אנחנו פותחות את הדלת שעשויה מעץ, ונכנסות בשקט כמו רוח רפאים, הדלת נסגרת ועושה רעש חריקה שמעביר רעד בגופה של קיילי.
אנחנו מסתכלות על כל התאים בעיניים גדולות עד שאנחנו מגיעות לשם של אחד הנרצחים ששמעתי ברדיו היום לפני שהיילי נכנסה לרכב.
״ג'יין סימטר, זאבת ריפואי״ אני קוראת בקול את מה שרשום על הדף שתלוי על הידית של התא.
רציתי למצוא את הגופה של רופא הלהקה אבל אני מאמינה שכבר עשו עליו הלוויה ושרפו אותו בים או משהו...
אני מתחילה לפתוח את התא במשיכה כלפי חוץ ומגלה גופה מחוסה בסדין לבן.
הריח החזק בחדר גורם לרוק לעלות על גדותיו בתוך פי, אני רעבה כל כך שאני מפחדת שכל חדר הגופות האלו יהפכו לארוחת הערב שלי... אבל לגופה הזאת אין את הריח הטעים כמו לשאר הגופות, היא זאבת ריפואי ואני לא אוכלת זאבים..
קיילי מנערת את ראשה ומושיטה יד, מעיפה את הבד הלבן מהגופה של ג'יין.
״פאק״ אני לוחשת בבהלה כשקיילי נופלת על הריצפה ומחפשת אחר עצמה, נצמדת לקיר הלבן של החדר כאילו היא רוצה להיבלע בתוכו.
״תשתלטי על עצמך, לעזאזל קיילי״ אני נוזפת ומחזירה את מבטי לגופה.
אישה בלונדינית מחזירה לי מבט קר, עיניה ריקניות ומרוחקות בצבע חום כהה. על כל שאר פניה יש סימן טפרים ברור, הכל מלא בדם, כל שריטה ושריטה עמוקה מהשניה.
אני מרימה את ידי ומעבירה מעל החתכים, משנה את צורת ידי לכף רגלו של זאב פרא ובודקת אם זה מתאים את התאוריה שלי.
״זה זאב משלנו״ אני קובעת ומחזירה מבט מזועזע לקיילי שמחבקת את ברכיה בפחד.
״מה עושים עכשיו?״ היא שואלת בקול רועד
עיניי מתלקחות בניצוץ מהגיהנום ואנדרנלין מפוצץ את דמי, ״מוצאים אותו, ומחסלים.״
YOU ARE READING
מלכת הלילה
Werewolf**הושלם** (ימחק בקרוב!) וונוס, אשת זאב פראית שגדלה ביערות החמים, יש לה בעיות שליטה קשות שבעבר הובילו להריסת משפחתה, היא נשלחת לציף גייקוב אבל הוא לא עוזר לה. וונוס בתור זאבה שחורה לא מתקבלת לתוך הלהקה, ונשארת חרדה חברתית לשארית חייה. ברק, מתגלה כאיש...
