מלכת הלילה

פרק 64 - חצי המלכות:

״הבסיס נמצא שם-״ מצביעה קדימה, ״תנו לי ללכת לשם, אני אדבר איתם ואגיד להם שיש חבורה של מורדים או משהו... מקימים נגדם צוות ושכדאי להם לצאת לחסל אתכם.״ ממלמלת.

״אולי כדאי שתמציאי שקר אמין לפני שאת מדברת עליו? זה ישמע חשוד.״ אני לוחשת. ידיה קשורות מאחורי גבה עם חבל עדין יותר מלפני כן, היא אחרי מקלחת ונראית נורמלי בתוך בגדי חורף.

אצלי, השיער השחור פזור ברעמה יפה סביבי כשעיניי הכחולות נעוצות בבסיס. לא ידעתי עליו לפני כן.. הכל כאן מגודר בשיטה הישנה - שבה סבא וסבתא של הדור שלנו היו שמים גדרות מלחמה על המחנה.

הגדר עשויה מברזל ונראית ישנה מלאת חלודה, יוצרת שטח מלבני. כל כמה זמן ברצפה יש דלתות ברזל שנפתחות- הציידים יוצאים בשקט ובזהירות כל פעם מכיוון אחר, נראים כמו חבורה של מפגרים שבא לי לחייך ולצחוק להם בפרצוף.

״אוקיי, אני אמציא, רגע. אני באה להזהיר אותם על חבורה של מורדים שמאיימים שיכחידו את הציידים. אני אמליץ להם ללכת לחסל אתכם בצד הקיצוני של עיר הטכנולוגיה כדי שיהיה לכם זמן לעשות מה שאתם מתכננים לעשות.״ אומרת בדיקלום.

״אנחנו לא מתכננים כלום.״ ברק מסנן מתחת לאפו, אני מעבירה אליו מבט עצבני. פעם קודמת רק בגלל שאמרתי מילה או שניים הוא התעצבן עליי למשך כל היום.

הוא מפחד כל כך שאני אנשך אותו.
זה כן ידוע שברגע שזאב מכריז על מה שהוא רוצה - במיוחד אם הזאב הזה הוא אני - הוא יקח את מה שהוא רוצה.

אני באמת רוצה לסמן אותו, שיהיה שלי עד הסוף, בלי שטויות, בלי ריבים וויכוחים... אבל הוא לא רוצה את זה, הוא רוצה את החופש שלו ואני גם מבינה את זה, כי גם אני רוצה חופש עכשיו יותר מתמיד.

״אני מתכננת, ברק נספח.״ אני מחייכת בארסיות והולכת מאחורי גבה של ספיר, משחררת אותה מהחבלים. שניה לפני שהיא רצה במורד הגבעה אני תופסת בשתי ידיה ומושכת אותה אליי - רוכנת לאוזנה ומצירה עליה את עיניי.

״אם תנסי לעשות משהו שלא יבוא לי בטוב, משהו שנוגד את התנאים שלי... לא רק שאני לא אשחרר אותך - אני גם אכלא אותך בעינויים כל החיים שלך.״ אני מסננת לאוזנה בלחש.

״אני אעשה בדיוק מה שאמרת לי לעשות..״ לוחשת, קולה רך ועדין, טיפה רועד מפחד אבל היא תהיה בסדר.

אני משחררת את גופה ודוחפת מעט, ״לכי.״ אני פוקדת. ברגע הבא היא כבר רצה במורד הגבעה, ידיה זזות לצידי גופה ושיערה הבלונדיני עף אחורה עם הרוח החזקה והשלג שנופל עלינו.

״אם תמשיך ככה אני לא אלך איתך, אני אקח איתי את קיילי. לפחות היא סומכת עליי.״ אני מסננת, מרגישה איך העצבים גועים בי.

״קיילי באמצע היער - עם כולם. השארנו אותם שם כשנחטפנו, אני בספק אם הם חיים.״ אומר, מתקרב אליי ונעמד לצידי כשבוהה בפרופיל פניי.