מלכת הלילה

פרק 62 - ברק*

הלכתי עם מקל עץ עבה בידי, סיבבתי אותו סביב כל כף ידי והקפצתי באוויר בשעשוע בזמן שלוקאס גרר עבורי את ג'יימס מהכרכרה ליפול על ברכיו בפניי.

״איך זה להיות על הרצפה, על ברכיים, בזמן שאני מעליך? נחמד?״ אני שואל. הבזקי המוות של אחי עולים לי בראש, משגעים אותי לחלוטין.

הוא הוריד אותו על ברכיו בפניי קהל שלם, וכל הזאבים במקום לצאת לעזרתו של איידן רק צהלו והריעו לגיימס... נתנו לדמו של אחי להישפך לשווא.

״אני מאמין שלא נחמד לך... אני אומגה קטן ולא מזיק, איך אני יכול לשלוט עליך ככה?״ אני מחייך ויורד את עקביי, מרים את סנטרו ונועץ את עיניי בעיניו הפעורות באימה ומרצדות על פניי.

״ד-די...״ גמגם, שפתיו הכחילו מהקור, העידו על היפוטרמיה... שיערו הלבן נפל ברסטות מסובכות על פניו עד לצווארו, ממש כמו גייקוב.

השנאה רצה לי בגוף, מעוורת אותי לגמרי. הגעגועים לאחי הורגים אותי מבפנים כבר שנים, הוא היה אחי התאום, האחד שהיה הלהקה שלי... לפני שהפכתי לאומגה. כשהוא מת לא הייתה לי ברירה להשלים עם העובדה ששינינו קיבלנו עיניי אומגה לא סתם, להכל היה סיבה, כאילו ידעו מראש שאני והוא... זה היה אבוד מבעוד מועד.

וזה מטריף אותי.

״תראה, אני לא אהרוג אותך כזה מהר... חשבתי לפתוח מופע עם מוזמנים.״ אני מחייך, ״אעשה את זה מהר, הייתי נותן לך אולי שש שעות לשרוד, בקרוב תתחיל להיות בצבע השלג.״ אני מלפף את כף ידי סביב צווארי, לוחץ טיפה ונותן לו להשתנק כשעיניו כמעט יוצאות מחוריהן.

הו... כואב לך?״ אני מרים גבה, ״כשאחי היה סקרן בגללך, ובא אליך... אתה הרגת אותו, השתמשת בתמימות שלו נגדו.״ אני לוחש בקול נמוך ומזהיר, מסתכל לתוך עיניו בשלווה כשאני מרגיש את המוות זורם בידיי, רוצה להתפרץ במהירות.

״איידן... הוא היה.. כל-כל כך חמוד... ת-תמים.״ רועד מקור ועדיין מחייך אליי חיוך זדוני. הרוע משתקף בעיניו הכחולות שעומדות לאבד רוח חיים.

אני פורץ בצחוק, לוחץ את צווארו יותר ומעיף אותו על השלג כשאני מזדקף למרום גובהי. ״תביא לי לפה עשרה אנשים שיודעים לעשות רעש, נעשה לו מוות יפה.״ אני פוקד על לוקאס שמגלגל את עיניו ותופס את כתפיו של ג'יימס השוכב בחולשה על השלג, מתחיל לגרור אותו להישען על איזה עץ.

אנשים מתקבצים סביבנו, מתחילים למחוא כפיים מבלי שאצטרך לומר מילה. ״תפוצץ אותו, אחי!!!״ אחד מהגברים הגדולים שואג, טופח על חזהו באגרופיו במראה פראי שמעלה חיוך זדוני על פניי.

״למה שלא נעשה תורות?!״ מתלונן אחד הגברים, ״כן! הוא בן זונה שהרג את הרופאים שלנו!״ מריעים, קופצים במקומם בשגעון.

״שקט.״ אני פוקד בקול יציב, ״הוא שלי. רק אני אניח את הידיים שלי עליו ואתלוש לו את הראש מהמקום אחרי שאגרום לו לדמם...״ אני מסתכל עליו במבט מצמית ומאיים, גורם לו להתכווץ על העץ עם גופו שרק הולך ונהיה רזה.