מלכת הלילה

פרק 37 - נחמה מוטעת:

ברק מסתובב לקראת אביו, מהנהן לעברו בכבוד אך לא נותן לי להתקרב אליו. אני מכווצת את גבותיי ומניחה את ידי על זרועו של ברק שעוצרת אותי מלהתקדם.

ברק עומד ממש מול גייקוב, מבטו קפוא ורציני, משדר עסקים כרגיל בעוד אני מאחוריו חסומת דרך להגיע אל הציף.

״ברק..?״ אני לוחשת ובוחנת את הפרופיל המדהים של פניו, כל כך גברי, מחוספס, מפחיד.. אני מתה על זה.

״חשבתי שאתם לא מסתדרים.. משהו השתנה?״ קולו המבוגר של גייקוב חותך את הסריקה שלי, אני מחזירה מבט אל גייקוב ובוחנת גם אותו - הזקן שלא ארך נורא... שערות לבנות מעטרות את הצבע החום שהיה פעם כמו של לוקאס. קמטים עמוקים נמצאים ממש בין גבותיו, כאילו חתכו את פניו בדאגה.

״מה אתה עושה כאן, אבא?״ ברק שואל בקול עמוק ורציני עד מוות, בוחן את אביו, נועץ מבט קר בתוך עיניו ומראה לו שהוא לא מרוצה בכלל.

״באתי ביחד עם הכוחות, בכל זאת - הציף.״ אומר בגאווה. אני מעקמת את אפי, מכווצת את שפתיי בכעס ונועצת בגייקוב מבט חד.

״אתה לא הציף.״ הזכרתי לו, ״איפה לוקאס?״ שאלתי בקול חד, חיפשתי בעזרת ראשי את הסביבה אבל כל מה שראיתי היה משפחות שמסדרות את הדברים שלהם למסע מחודש.

״נהנה במחנה.״ גייקוב מחייך אליי. אני לא יודעת מה פשר החיוך הזה, מה הוא אומר או מסמל, וזה מלחיץ אותי. לוקאס היה קופץ על ההזדמנות לבוא לכאן.

״בואי נזוז.״ ברק מסנן אליי לפני שמשחיל את זרועו סביב גבי התחתון, אצבעותיו העבות נלחצות על מותני והוא חוצה את גייקוב בגסות, ממשיך להתקדם אל עבר הלהקה.

בעצם, עכשיו כשיש זאבי פרא, אני חוזרת ללהקה הקודמת שלי, עיר הטכנולוגיה היא לא המקום שלי יותר, אבל גם לא הזאבים באיזשהי דרך. אז לאיפה אני שייכת? מה יקרה עכשיו?

״וונוס,״ ברק מדבר איתי בלחש, ״את חייבת להיזהר ממנו, את מבינה אותי?״ אומר בקול חמור ויודע דבר, ״אבא שלי הוא המון דברים, אבל לא איש נאמן, אל תסמכי עליו.״

״רגע מה?״ בתוך רגע ידו מתנתקת ממני והוא ממשיך לתוך הלהקה, הולך לדבר עם הגברים על המשך הדרך שלנו עם הפראים.

__________________

בערב, אני יוצאת מהאוהל שלי והולכת לכיוון המדורה באמצע המחנה. אני מבחינה בשמלה הכחולה יושבת לבדה ליד האש על גזע עץ, כף ידה עולה אל פניה ואני שומעת קול התייפחות.

היא בוכה?

אני הולכת אל מאחורי גבה בשקט, נעמדת מאחוריה בכמה מרחקים כך שהיא לא מרגישה בי ומקשיבה למילמולים שיוצאים מפיה.

״אני גם רוצה, סבא. למה אני לא זאבת פרא? למה אני לא חזקה גם?״ מתייפחת, ״אני לעולם לא אקבל אותו בחזרה, לא אחרי מה שקרה...״