בבקשה תצביעו❤️
מקווה שתהנו מהפרק🙃
**********
חשש ענק הזדחל לליבי, האריך את גופי שצמרמורת קטנה עברה בי. הציידים רצו אלינו עם חרבות שלופות בידיהם, כל חרב נראית חדה בעלת יכולת לשלוח אותי לתת כיף סחבק לאלוהים ישר לגיהנום. העור שלהם הפחיד אותי אפילו יותר...
הם המשיכו לרוץ בזמן שאני והבחור הנאה, חתיך עד מוות- קפאנו במקומנו והקשבנו לכל הצרחות שלהם למתקפה.
ככה אני אמות? בלי מלחמה? ציידים יטרפו אותי ברדת החשיכה כאילו הייתי אומגה בודד?
לא יקרה,
לא לי.
מסך אדום כדם ירד על העולם שלי בבום, הידיים שלי בערו מחום ולמרות החשש הגדול בליבי שזה איבוד השליטה שיהרוס אותי, שלחתי אותן קדימה.
יצרתי קיר מאש, האש הייתה אדומה מדם, היא לא שרפה את העלים או את העצים, היא רק עצרה את הציידים מלטרוף אותי. הרוח הסתחררה מסביב באיום- לרגע חששתי שאולי אני אשרוף שוב את הכל, שאולי הבחור שהצלתי הולך להישרף כמו הוריי? אבל לא.
הקיר עמד יציב כאבן אמיתית, האש הגנה עליי כמו חומה ולא נתנה לציידים ההמומים כניסה.
תמיד חשבתי שזה דם הוריי שרצחתי - הצבע של האש - אבל אם האש מצילה אותי עכשיו איך זה יכול להיות? למה שהיא תרצה להציל אותי? היא נגדי, לא? היא אמורה להיות...
הציידים עצרו בבום ולא התנגשו באש הבוערת שזזה עם הרוח ונהיית אדומה יותר עם כל איום כלפיי, כל חשש שעבר בי לגבי חיי רק האדים אותה יותר ושלח אותה לשרוף אותם בסנטימטרים.
החתיך שהצלתי לא זז מלצידי, הוא עמד קפוא והסתכל על האש שהשתקפה על עיניו הירוקות. הטבע בער בו ובתגובה לאש שלי עיניו הבהבו בחוסר שליטה בכחול תכלת זוהר.
פחדתי עליו בעיקר, רציתי אותו חיי.
אין לי מושג למה הגנתי עליו, אין לי מושג מי הוא.. אבל משהו בתוכי אמר לי להציל אותו, לעזור לו וזה לא שינה לי אם הוא באמת הבחור שעזר לי אתמול בערפל או לא, רק רציתי שהוא יחיה.
אין לי מושג למה העיניים של הזאבים נדלקות בצבעים כשאני מאבדת שליטה לפעמים, מול האש שלי כולם מאבדים עשתונות ורק אני מתפעלת אותה לטובתי.
אפילו הציף מאבד את זה לידי.
אולי אני באמת חייבת לעזוב? אני חושבת על זה זמן מה. אני רוצה להכיר את כוחותיי, אני רוצה לשלוט בתחושה שעוברת בין ידיי עכשיו, אני רוצה לסלק את הדאגות מהלהקה שלי...
אני רוצה למנוע מקרי מוות סביבי.
״תברחו!!!״ שמעתי צעקה מפוחדת של צייד צעיר, ״זה אש הקדמונים! נחזור לתפוס את הזאב הקדמוני אחר כך!״ קול אחר, מבוגר יותר צעק.
זאב קדמוני - המושג הזה רודף אותי כל חיי מפיו של אבי, שאמר שאני בעצם קללה ביום מותו, וגם מפיו של גייקוב מהיום שעברתי להיות תחת חסותו. אש הקדמונים הוא מושג שפחות שמעתי, אבל עניין אותי עד מאוד עכשיו.
מאז שהוריי נשרפו בחיים גייקוב דאג לי, לקח אותי תחת חסותו וטיפל בפחד שלי, אבל לעולם לא דאג להראות לי איך לנווט את הכוחות שלי למקום הגבוה ביותר.
אחרי שהוריי מתו בגללי לא רציתי לשנות צורה, פחדתי מעצמי. גם היום אני מפחדת. הגוף שלי רוצה שליטה, מחפש אחריה. בכל פעם שמישהו מראה לי סימן לקבלת מרותי, אני מרגישה תחושת סיפוק.
אני לא פוסלת את העובדה שאולי אני באמת זאב קדמוני, אבל איך זה קרה? אבא שלי היה זאב מזחלות פשוט ואמא שלי זאבת טכנולוגיה, לא היה קשר דם לזאבי הפרא, פשוט נולדתי בשטחים שלהם.
עיניי וצבעי השחור קבעו שאני שייכת לפה, הם רצו אותי פה. הציף הקודם אמר שאני או ברכה או קללה, מה שהגורל יבחר להם.
התעוררתי ממחשבותיי והתמקדתי בצייד הבוגר שהיה קרוב לאש, כל כך קרוב שהצלחתי לעשות תנועה עם ידי לקראתו.
האש בלטה בנקודה אחת החוצה אליו, ונכרכה סביב צווארו כמו חבל, משכה אותו לתוך האש, הוא עבר את הקיר מבלי להיפגע-
כאילו האש צייתה לקולי הפנימי - להביא אותו אליי, ולהרוג אותו, להרגיש אותו מת בין אצבעותיי. רציתי להרוג אותו במו ידי, וזה היה דחף חייתי שלא הרגשתי לעולם.
האש משכה אותו עד שהוא נתלה חנוק על ידי אש מולי, האש פעלה כמו חבל שחנק את צווארו מבלי לשרוף אותו.
״איך את..?״ נפלט לבחור החתיך מהפה והוא לא הצליח לומר עוד, עיניו זהרו בכחול יותר ויותר כשראה את השליטה האבסולוטית שלי באותו רגע.
הרגשתי בשליטה, אבל להפך.
״זאת אני״ לחשתי לפניו המבועתות של הצייד המבוגר, ״אני הזאבה הקדמונית שתרדוף אותך בסיוטים הכי גדולים שלך.״ נהמתי וזרקתי אותו על הרצפה.
על צווארו נשאר חותמת שלי - כוויה בצורת פנתר שחור עם ניבים חדות כמו להב, ומבט רצחני בזוג עיניו.
כשאני רואה את זה דרך עיניי האדומות זה נראה כמו המטרה שלי כשאני רוצה לאכול כבשה חסרת אונים או אייל טעים.
זה מוזר, אבל הרגשתי כאילו האש שלי סימנה לי אותו, כדי שהוא יזכור, כדי שהוא באמת יזכור אותי בסיוטים שלו-
כמו קללה.
״נגעת בזאב הלא נכון, נכנסת לשטח הזאבים הלא נכון, תיקח את הרגליים של כל החיילים שלך, ותברח.״ נהמתי בעמידה זקופה.
ידו עלתה ונגעה בצווארו, הוא העביר את אצבעותיו על הכוויה וכיווץ את פניו בכאב.
הרמתי את ידי הימנית למעלה מול האש וסגרתי אותה באגרוף, קיר האש ירד ונשאב לתוך כף ידי.
מאחורי הקיר לא היו יותר חיילים, כולם ברחו, נטשו את המנהיג שלהם והלכו.
אבל בעזרת אוזניי הזאב הערניות שלי - במיוחד עכשיו - הצלחתי לשמוע את רגליהם כעדר שבורח ועושה רעידת אדמה שקוראת לי לרוץ אחריהם ולטרוף את כולם.
הצייד נעמד והתסתובב, רצה ללכת ו.. ״אבל תזכור צייד, אני תמיד מאחוריך.״ לחשתי בשקט.
הוא שמע, הוא בוודאות שמע.
גופו נרעד והוא התחיל לרוץ בין העצים, ניסה לבלבל אותי לגבי המיקום שלו אבל אני יודעת בדיוק לאן הוא רץ, שמעתי את כולם רצים לשם.
ואני אבוא גם.
YOU ARE READING
מלכת הלילה
Manusia Serigala**הושלם** (ימחק בקרוב!) וונוס, אשת זאב פראית שגדלה ביערות החמים, יש לה בעיות שליטה קשות שבעבר הובילו להריסת משפחתה, היא נשלחת לציף גייקוב אבל הוא לא עוזר לה. וונוס בתור זאבה שחורה לא מתקבלת לתוך הלהקה, ונשארת חרדה חברתית לשארית חייה. ברק, מתגלה כאיש...
