מלכת הלילה

פרק 53 - ברק*

אהבה.

מעולם לא הרגשתי את הדבר הזה, הרגש שמציף את חזי ומרטיט את ליבי, מטלטל את גופי ומעיף אותי לירח בניסיון לחפש את הסדר בכל הרגשות שבליבי.

אני לא מצליח להגדיר את התחושה שהיא נותנת לי, אני פשוט מאוהב בה. כןכן, אני חושב שזאת אהבה, אהבה שמעולם לא חוויתי ככה.

עם הבחורות הקודמות שעברו ונעלמו הכל היה פיזי. הייתי עובר ממקום למקום, פוגש בחורות שונות שבאו אליי מרצונן ולא הייתי צריך לחפש אותן.

עם ספיר היה רגש, אהבתי אותה, אבל לא ככה. היא לא העיפה לי את הלב כל כך רחוק. זה היה ברמה של האהבה ראשונה, התרגשות של הורמונים אז... אבל היום אני בן 22 שמאוהב בילדה בת 17.

זה מפחיד אותי - רמת השליטה שיש לה עליי. אני לא אמור להיות תחת שליטה של אף אחד, אני אומגה, אני בודד. אבל איתה? היא נותנת לי תחושה של בית, של שייכות. גורמת לי לרצות לרוץ אחריה ממקום למקום בלי לעצור אף פעם.

אחרי שהיא נשכה אותי... העולם הסתחרר על צירו, הכחול מילא אותי מכף רגל ועד ראש, הירח קרא לי לשאוג בהצלחה שהשגתי את הבחורה הזאת, העוצמתית שמעפילה על כולן סביבה.

השגתי אותה, ואין לשנינו דרך חזרה.

הנשיכה על צווארי בולטת ומודגשת לעיניי כל. בהתחלה רציתי להסתיר אותה - אבל אז החלטתי ללכת בגאווה, בלי לשים על אף אחד.

והינה אני הולך לצידו של לוקאס, מאחורינו חיילים חמושים בחרבות על הגב כמוני וכמו לוקאס. אנחנו עוברים ב-שביל עפר, נעלינו הצבאיות בצבע שחור משמיעות קול מאיים לכל מי שנמצא כאן.

כשאנחנו מגיעים לסוף השביל אנחנו נכנסים לרחוב צר, בתים ישנים בנויים מאבנים חומות ואפורות מעלים עובש ירקרק עם צמחים יבשים. הבתים נמצאים בשורות אחד אחרי השני - אבל שום קול לא נשמע.

אני בוחן את הסביבה בעיניי הירוקות, עובר על העצים מאחורי הבתים, מחפש זכר למישהו שחי כאן, אבל אין כלום.

הם כאן, הם חייבים להיות כאן. אף אחד לא הזהיר אותם לבואנו, לא אמרנו כלום. וונוס אמרה לי שהיא שמעה אותם רצים לפה ומתחבאים.

היא רצתה לבוא איתי אבל התעקשתי שלא - אני נשבע שפחדתי באותו רגע שאמרתי לה לא, פחדתי שהיא תתנגד לי, פחדתי שהיא תכעס עליי... אבל לא. היא קיבלה את זה באהבה ונעצה בי עיניים גדולות ומתחננות שאשאר.

המראה הזה המיס את ליבי וכמעט השאיר אותי איתה. רציתי לקחת אותה למיטה שלי ולא לתת לה לצאת משם עד שלא נוכל לזוז שנינו.

המחשבה עליה עכשיו מעלה חיוך סגור על שפתיי, היא בטח סובלת עכשיו עם כל הנשים במחנה, ואולי עם מעט הגברים שהשארנו כאבטחה...