מלכת הלילה

פרק 15 - העזיבה:

למחרת בבוקר ארזתי את כל מעט הדברים שיש לי, שמתי את הכל בתיק גב שחור ונוח שאחת הבנות בלהקה הביאה לי.

לעזוב... זה מרגיש לי כל כך מוזר, לעולם לא התרחקתי כל כך. הייתי יוצאת לעיירת טופר ליד היער, אבל מעולם לא עזבתי לגמרי, ועוד לתקופה בלתי ידועה של זמן. מה יקרה שם? אני אצליח? השאלות של חוסר הביטחון מעלות בחזי תחושה רעה, שחורה ומלאת ערפל, אפילו טיפה חונקת אותי בגרוני כשאני מנסה לבלוע רוק.

אני יוצאת מהאוהל בג'ינס קצר שחושף את רגליי השזופות וחולצה לבנה אוברסייז שמכסה חצי מהגינס.

הלכתי בצעדים שקטים לכיוון המבנה המרכזי של המחנה, המבנה היחיד שיש לנו באמצע כל הטבע היפיפה הזה. המבנה בעל שלוש קומות, הוא צבוע בצבעי חום וירוק, והכניסה מהודרת ויפייפה. די ברור שזה המבנה של משפחת הציף, הוא בטוח עלה יותר מכמה אלפי שקלים.

אני נעמדת מחוץ מתחת לחלון של החדר של לוקאס, מחכה שיצא מהחלון בהשתחלות איטית למטה.

וככה קורה.

לוקאס פותח את החלון, פניו ישנוניות, שערו החום מבולגן וזקנו מסודר אך לא במאה אחוז. עיניו בקושי נפקחות בשביל להסתכל על מה שהוא עושה, אבל הוא מצליח לדחוף את גופו החוצה, לתפוס במעלה החלון וליפול על רגליו מול גופי.

כשהוא מזדקף מולי אני פורצת בצחוק למראה פניו הכאובות והזועפות מהנפילה, בטני מקרקרת מהצחוק ואפילו כואב כל כך. הצחוק עושה לי טוב, מעין הרגשת אופוריה כזאת שמסיחה את דעתי מהעובדה שאני לא אהיה ביערות האלו בקרוב מאוד.

״מה את צוחקת? אני עייף מת ואת קוראת לי לפגישה..״ הוא מתמרמר, ״מה לא בסדר אצלך, אישה?״

הצחוק נרגע לאט לאט, אני מחזירה את מבטי לעיניו ומתחילה להרצין כשאני נזכרת במה היה כל כך חשוב שקראתי לו בצורתי הזאבית לפגישה על הבוקר. לוקאס בולע את רוקו לנוכח מבטי החודר אל תוך עיניו החומות, והשקט שלי שנמשך כמה רגעים.

אני מנסה לחשוב איך לבשר לו את זה, ביקשתי מהציף לא לספר ללוקאס את התוכנית, רציתי להגיד לו בעצמי אחרי כל מהמילים שהוא אמר לי ביער על העץ.

גייקוב התגלה כאדם נורא בעיניי, הכבוד כלפיו נעלם כלא היה, אבל בעצם, מתי הוא היה שם בשבילי? אני לא זוכרת, אין לי חוויות כאלה שהן לא צבועות. כל עזרה שאבא טען שהוא יתן לי הפכה להיות משהו שישתק את הכוחות שלי, שיגרום לי להיות כלבה ציתנית.

אבל אני בהחלט לא כלבה ציתנית, אני אחת הלביאות הכי גדולות שהוא פגש, והוא מתחיל להפנים את זה בכל פעם שהוא נתקל בזעם ההרסני שלי. זעם שהוא לא הצליח לשתק כמו שרצו וציפו שיעשה.

״אז ככה,״ אני מכחכחת בגרוני וידי עולה באגרוף עדין אל פי באותו זמן, ״אני עוזבת, ואתה הציף.״ פלטתי החוצה במהירות כמו להסיר פלסטר מפצע כואב, לקחתי נשימה עמוקה כשהקלה הציפה את גופי.