מלכת הלילה

פרק 28 - בורחים:

״זאת אזעקה! בואי נצא!״ קולו של ברק נשמע, ידיים גדולות תופסות בזרועותיי שמונחות על אוזניי, הוא מושך כלפי מטה את ידיי ומתחיל לרוץ החוצה מהדלת אל המסדרון הרחב, אני חשופה לרעש האזעקה שמציקה כל כך אבל מתמודדת בשקט ונותנת לברק להוביל.

אנחנו מגיעים אל היציאה מהאחוזה הגדולה, הדלתות האוטומטיות נפתחות לפני כל האנשים שרצים בהמולה החוצה, השומרים נמצאים שם עם המקל ברזל עטוף חשמל, הוא צמוד לגופם כלפי מעלה כמגננה וכולם עוברים אותם אל תוך הרחובות, מתחילים לרוץ במהירות אל מקום בטוח.

ברק שאוחז בידי בחוזקה ממשיך לרוץ ביחד עם כולם, אני מנסה לעמוד בקצב שלו אבל זה קשה כי עכשיו יש לו מקום לרוץ, והוא רץ מהר. אני מרגישה נחנקת מהמאמץ, רגליי רועדות מהריצה ולא משנה מה אני עושה אני לא רואה שאנחנו מתקדמים.

לפתע, ברק מתכופף אל גופי, אני מכווצת את גבותיי אבל לא נותר לי המון זמן לחשוב כשברק מרים אותי אל גבו. בטני עכשיו על עורפו וראשי מתנדנד לצד כתפו הרחבה.

מה לעזאזל? ממתי מרימים ככה מישהו, ידפוק?

״מה אתה עושה?!״ אני צוווחת בבהלה כשאני תופסת את גופו בחוזקה. ציפורניי ננעצות בכתפיו מלאות השרירים, גופו מכווץ ותפוס במצב לוחמני, הוא אפילו מזיע... עורו השזוף מבריק כשהוא ממשיך לרוץ בין האנשים.

״מציל אותנו.״ השיב. קולו כל כך ממוקד, מבטו מפוקס כמו חיה והוא טס במהירות על. עיניו הירוקות מתחילות לזהור בכחול אומגה מהמם, כאילו הוא לא סוחב אותי עכשיו איתו, הוא עדיין רגיל להיות לבד, הגוף שלא לא שינה לצבע בטא גם אחרי שהוא אמר שאנחנו להקה.

לאט לאט אני רואה בזווית עיניי שהאנשים מתחילים להעלם, והסביבה מתחילה להיות שקטה יותר ויותר באופן מעורר חשד.

אנחנו נכנסים לתוך רווח צר בין כמה בתים ישנים ברחוב קר וישן, האוויר מלא אובך והכל צהוב ודוחה. ברק מוריד את גופי ומשעין אותי על האבן הקרה בצבע חום בהיר, מבטי עולה לפגוש במבטו הנחוש מלא קרביות.

ידו עולה לסנטרי ותופסת בחוזקה, ״את הולכת להקשיב לי, מבינה?״ קולו הנמוך דורש ממני בלהתפקס בשאלה ריטורית, ״אין התנגדויות עכשיו, בעיקר לא להתחכם, צריך לברוח.״

״אין לך לאן ג'ייס קטן ופחדן.״ קול צעיר ומצפצף נשמע, אני מנערת את ראשי והולכת להביט בבחור. ילד צעיר, משהו כמו 15 עומד שם בקצה. שערו הבלונדיני מסודר לאחור, על פניו חיוך זדוני וצחוקו המזלזל כל כך ילדותי ומחזיר אותי לימי הלימודים.

״אתה,״ נוהם ברק בקול נמוך, כל גופי מתעקצץ לקולו, בטני אפילו טיפה מתכווצת בתגובה חזקה אליו ואני כמעט מהדקת בין רגליי אבל ממשיכה לקפוא כדי שברק לא ישים לב לגירוי בגופי.

לעזאזל איתי.

״אני עוד לא יודע איך אתה לא מפחד ממני.״ ברק לוחש, פניו עדיין מול פניי, עיניו חודרות לעיניי הפעורות בסוג של הלם מעורבב בפחד כשהוא מסנן מילים לילד המאיים. הירוק שבעיניו בוער, בוא נראה כמו מי שמדמיין רצח סוער אל מול עיניו. האנרגיה שגופו מעיפה לאוויר כל כך דומיננטית שהיא מחרפנת אותי לגמרי.